רע"א 5848/11 סריגי צביאק בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

1.

לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ע' צ'רניאק), במסגרתו הוחלט לבטל פסיקתה שניתנה על ידי הרשמת (כבוד השופטת א' נחליאלי חיאט) בה נקבע כי על המשיב לשלם למבקשת סכום כסף מסוים.

2.

המבקשת הינה חברה בפירוק. החברה הגישה בשנת 1989 שלוש תביעות נפרדות נגד שלושה בנקים בהם ניהלה חשבונותיה. אחת התביעות הוגשה נגד המשיב (להלן – המשיב או הבנק ). בתביעתה נגד המשיב טענה החברה, כי הבנק היתנה שירות בשירות בצורה אסורה. כן טענה החברה שהריבית בחשבונה חושבה על בסיס 360 ימים בשנה במקום 365. באותה שנה הגיש המשיב תביעה נגד הערבים לחיובי החברה בגין יתרת החובה בחשבון החברה. בית המשפט המחוזי דן בכל ארבע התביעות במאוחד. בפסק דינו החלקי (מיום 28.4.98) קיבל בית המשפט את טענת החברה כי המשיב טעה בחישוב הריבית בחשבונה באשר למספר הימים בשנה. בפסק הדין נדחתה הטענה שהמשיב היתנה שירות בשירות. בנוגע לתביעת המשיב נגד הערבים קבע בית המשפט המחוזי, כי לאור הסדר דיוני בין הצדדים יתרת החובה בחשבונה של החברה תשוערך ויקוזז ממנה הסכום בו חב הבנק. בפסק דין משלים מיום 17.9.98 שוערכו הסכומים ונקבעה יתרת החוב המגיעה למשיב (לאחר קיזוז הסכום הנובע מן החישוב המוטעה של הריבית בהקשר למספר הימים בשנה). עוד נקבע בפסק הדין, כי החברה תישא ביתרת החוב. החברה והבנק ערערו על פסק הדין. החברה טענה בערעורה, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר חייבה לשלם לבנק את יתרת החוב (לאחר הקיזוז). לטענתה, על הבנק לשלם לה את הסכום הנובע מחישוב הריבית השגוי. בפסק הדין שניתן בשנת 2002, קיבל חלקית בית המשפט העליון את ערעורה של החברה (ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ (בפירוק) נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פ"ד נו(6) 493 (2002)). לעניין המשיב, תיקן בית המשפט העליון שגגה שנפלה בפסק הדין וקבע, כי סכום החוב היה אמור להיות מוטל על שכמם של הערבים ולא על החברה (אף כי בינתיים שולם החוב הנ"ל). בשנת 2010, לבקשת החברה, ניתנה פסיקתה (על ידי כבוד הרשמת א' נחליאלי חיאט) הקובעת כי על המשיב לשלם לחברה את הסכום שנבע מחישוב הריבית השגוי. המשיב ערער על החלטת הרשמת, ערעורו התקבל והפסיקתה בוטלה (על ידי כב' השופטת ע' צ'רניאק). על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

3.

דין הבקשה להידחות. ראשית, מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שהרי העניין נדון בפני רשמת בית המשפט המחוזי ולאחר מכן בפני שופטת בית המשפט המחוזי. הבקשה אינה מעלה סוגיה עקרונית או כללית שתצדיק בחינה של הערכאה העליונה בעניין שנדון כבר פעמיים. די בכך על מנת לדחות את הבקשה.

4.

בחינה לגופם של דברים מלמדת אף היא, כי אין להיעתר לבקשה. טענתה העיקרית של החברה הינה, כי התביעה שהגישה נגד המשיב בעניין חישוב הריבית הוכרעה לטובתה, ולכן זכותה לקבל את הסכום שנפסק בעילה זו. ואולם, בחינה של פסקי הדין מלמדת כי מעולם לא נפסק סעד כזה לטובת החברה ולחובת הבנק. פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי אמנם קבע, כי הבנק ישלם לחברה את הסכום שנבע מחישוב הריבית השגוי, אך זאת בכפוף לקיזוז. כלומר, פסק הדין לא קבע כי על הבנק לשלם לחברה את הסכום הנ"ל. גם בפסק דינו המשלים לא קבע בית המשפט המחוזי כי על הבנק לשלם סכום כלשהו לחברה. בפסק דין זה נקבעה יתרת החוב המשוערכת שעל החברה לשלם למשיב (לאחר הקיזוז). בהודעת הערעור שהגישה החברה לבית המשפט העליון טענה היא, כי היה על בית המשפט המחוזי להורות למשיב לשלם לה את הסכום שנבע מחישוב הריבית השגוי. כלומר, גם החברה לא פירשה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי כמחייב את המשיב לשלם לה את הסכום. בית המשפט העליון (שקיבל את ערעורה של החברה באופן חלקי) לא קיבל טענה זו של החברה, ולא חייב את המשיב לשאת בתשלום זה. לכן, בצדק נקבע בערעור (על ידי כבוד השופטת ע' צ'רניאק) כי הפסיקתה מבוטלת והבנק אינו צריך לשאת בתשלום לחברה.

5.

נקודות נוספות הפועלות לחובת החברה הן החלטה שניתנה בבית המשפט המחוזי בשנת 2003 ועצם חלוף השנים מאז פסק דינו של בית המשפט העליון בשנת 2002. עוד בשנת 2003 ביקשה החברה כי בית המשפט המחוזי יקבע את סכום חובותיהם של הבנקים, כולל המשיב לחברה, בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון. הבקשה נדחתה ככל שמדובר במשיב ביום 20.3.03 (על ידי כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל). חלפו קרוב לשבע שנים עד שהחברה הגישה את בקשתה למתן פסיקתה. ספק אם רשאית הייתה החברה להגיש את הבקשה למתן פסיקתה, לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את בקשתה לקביעת חובו של המשיב עוד בשנת 2003. אף העובדה שחלפו כשבע שנים עד להגשת הבקשה מצביעה על כך שהחברה זנחה את הטענה.

6.

נוכח האמור לעיל הבקשה נדחית. החברה תישא בשכר טרחה לטובת המשיב בסך 25,000 ש"ח.