רע"א 5855/01 ברן רביב טלקום בע"מ נ. מר התקנות לווין בע"מ

המשיבה הגישה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה בסדר-דין-מקוצר כנגד המבקשת לתשלום סכום של 25,262,016 ש"ח, שלטענת המשיבה המבקשת חבה לה בגין שירותים שסופקו למבקשת של התקנת ציוד קצה לקליטת שידורי לווין. במקביל הגישה המשיבה בקשה להטלת עיקול זמני במעמד צד אחד על כספים של המבקשת שבידי אחרים, וזאת עד לגובה הסכום הנתבע. רשמת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הורתה על מתן צו עיקול זמני עד לסך של 25,000,000 ש"ח, אך התנתה את מתן צו העיקול הזמני, בין היתר, בהמצאת ערבות בנקאית על סך 10,000,000 ש"ח.

המשיבה הגישה לבית-המשפט המחוזי ערעור על החלטת הרשמת. בערעורה טענה, כי התניית מתן צו העיקול הזמני בהפקדת ערבות בנקאית בגובה של 10,000,000 ש"ח שוללת למעשה את מתן הצו הזמני, וזאת מכיוון שלמשיבה אין אמצעים להעמיד ערובה בסדר גודל זה. לאחר שדן בערעור במעמד צד אחד, קיבל בית-המשפט המחוזי (השופטת הילה גרסטל) את הערעור והורה על הפחתת סכום הערבות הבנקאית שנדרשה המשיבה להמציא לסך של 100,000 ש"ח.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה נטען, כי הדיון בערעורה של המשיבה במעמד צד אחד נעשה שלא כדין, וזאת מן הטעם שתקנה 406א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- (להלן: התקנות) מאפשרת להגיש ערעור במעמד צד אחד רק במקרה שהבקשה למתן סעד זמני נדחתה. לטענת המבקשת, בקשתה של המשיבה למתן צו עיקול זמני נתקבלה, ולפיכך אין תחולה לתקנה 406א הנ"ל; ומתקנה זו אף יש ללמוד כי רק אם נדחתה בקשה לסעד זמני ניתן לדון בערעור במעמד צד אחד. עוד טענה המבקשת, כי בית-המשפט המחוזי שגה בהפחיתו בצורה כה ניכרת את סכום הערבות הבנקאית שנדרשה המשיבה להמציא כתנאי למתן צו העיקול הזמני; וכי פסק-הדין אינו מאזן כראוי בין האינטרסים של הצדדים.

תקנה 406א לתקנות קובעת:

בקשת רשות ערעור או ערעור על החלטה הדוחה בקשה למתן סעד זמני, שניתנה על פי צד אחד... תידון במעמד צד אחד, אלא אם כן הורה בית המשפט על הזמנת בעל הדין האחר.

תקנה זו מהווה חלק מהסדר דיוני דו-שלבי שנקבע בתקנות, אשר נועד לאזן בין זכותו של התובע-העותר-לסעד-זמני לקבל את מבוקשו מבלי שמשכם של ההליכים שבהם הוא נוקט יאפשר לנתבע להכביד על בירור המשפט או על ביצוע פסק-דין שיינתן; לבין זכותו של הנתבע, שכנגדו נתבקש הסעד הזמני, להישמע על-ידי בית-המשפט המכריע אם להעניק סעד זמני, שפגיעתו בחירויות ובזכויות הנתבע היא משמעותית. השלב הראשון של ההסדר הדיוני מגולם בהוראות המתירות - במידה משתנה בהתאם לטיבו של הסעד הזמני שנתבקש - לקיים דיון במעמד צד אחד בהליכים למתן סעד זמני, וזאת בניגוד לסדרי-הדין האדוורסריים הרגילים. כך, תקנה 362 לתקנות קובעת כי בקשה למתן סעד זמני מסוג צו עיקול תידון, ככלל, על-פי צד אחד. ראו והשוו לתקנה 378(א) לתקנות (צו עיכוב יציאה מן הארץ), ותקנה 386(א) לתקנות (המצאת נכסים או ערובה להמצאתם). הדיון במעמד צד אחד נועד למנוע מן הנתבע לנצל את התמשכות ההליכים המשפטיים לקבלת הסעד הזמני שבהם נוקט התובע כדי לסכל את המטרה שלשמה נתבקש הסעד הזמני.

עם זאת, כדי להגשים את התכליות הגלומות בשמיעת הנתבע, בשלב השני של ההסדר שנקבע בתקנות חלות הוראות בדבר שמיעת הנתבע אף לאחר

שהוחלט על מתן סעד זמני במעמד צד אחד (סעד ארעי). כך, ביחס לצו עיקול קובעת תקנה 364(א) לתקנות:

ניתן צו עיקול על פי צד אחד, רשאי הנתבע, תוך שלושים ימים מיום המצאת הצו, לבקש ביטולו של הצו.

ראו גם תקנה 378(ב) לתקנות (צו עיכוב יציאה מן הארץ). כידוע, התפישה שאומצה ביחס לשלב זה של הדיון היא, שעצם העובדה שניתן כבר צו זמני במעמד צד אחד אינה משנה אלא לצורך הקפאת מצב הדברים הקיים. על-כן הכלל הוא, שבדיון במעמד שני הצדדים עול ההוכחה כי ראוי להותיר את הסעד הזמני שניתן במעמד צד אחד על-כנו מוטל עדיין על התובע, ולא על הנתבע, שביקש את ביטול הסעד הזמני. ראו אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה חמישית, תשנ"ט), 403.

באמצעות ההסדר הדיוני המתואר מושגות איפוא במשולב התכליות של מניעת פעולות של הנתבע לסיכול מתן הסעד הזמני, בטרם הוחלט אם אומנם יינתן, מחד-גיסא, וכן אלו המוגשמות בקיום דיון במעמד שני הצדדים עובר למתן החלטה סופית, מאידך-גיסא.

בתקנה 406א לתקנות נקבע, כי גם ערעור על החלטה הדוחה בקשה למתן סעד זמני יישמע, ככלל, במעמד צד אחד. אף תכליתה של הוראה זו, כחלק מן השלב הראשון של ההסדר הדיוני, היא לאפשר למבקש הסעד הזמני, במידה שבקשתו למתן סעד זמני סורבה, לערער על כך מבלי שהגשת הערעור תחשוף בפני הנתבע את דבר הגשת הבקשה למתן סעד זמני.

פירוש תקנה 406א על יסוד תכלית זו מחייב את המסקנה, כי ההוראה בדבר קיום דיון בערעור במעמד צד אחד עשויה לחול גם כאשר מבחינה פורמלית הבקשה למתן סעד זמני נתקבלה, וזאת אם יש בהחלטה המקבלת את הבקשה, הלכה למעשה, ומנקודת מבטו של התובע, משום דחייה של בקשתו לסעד זמני. פירוש זה מגשים את תכליות ההסדר הדיוני בן שני השלבים. שכן, בשלב הראשון מתאפשר לתובע למצות את ההליכים לקבלת סעד זמני מבלי שיגולה לנתבע דבר קיומם של הליכים אלו; ובשלב השני מושגת התכלית של שמיעת הנתבע: בפני הנתבע פתוחה הדרך, אף לאחר שנדון ערעורו של התובע, להגיש בקשה לביטול הסעד הזמני או לשינוי תנאיו.

במקרה שבפניי, טענת המשיבה בערעור שהגישה לבית-המשפט המחוזי הייתה, כאמור, כי התניית מתן צו העיקול הזמני בהפקדת ערבות בנקאית בגובה של 10,000,000 ש"ח מונעת את מתן הסעד הזמני, משום שלמשיבה אין אפשרות מעשית להמציא ערובה בסך זה. בשלב זה, ולנוכח העובדה שבפועל טרם הוטל העיקול הזמני, עמד בעינו החשש מפני סיכול העיקול הזמני בעוד הערעור מתברר. לפיכך, בדין נדון ערעורה של המשיבה במעמד צד אחד. אך מובן הוא, כי בעקבות הדיון בערעור, ומשהוטל העיקול הזמני, רשאית הייתה המבקשת - כעולה מלשונה ומתכליתה של תקנה 364(א) לתקנות - להגיש בקשה לביטול צו העיקול או לשינוי תנאיו.

יש לדחות איפוא את טענת המבקשת כי ראוי היה לקיים את הדיון בערעורה של המשיבה במעמד שני הצדדים.

יש לדחות אף את הטענה כי בית-המשפט המחוזי קבע ערובה נמוכה מדיי כתנאי למתן צו העיקול הזמני. החלטת בית-המשפט המחוזי מאזנת בין האינטרס של המבקשת כי תהיה לה אפשרות להיפרע את נזקיה מן המשיבה לבין האינטרס של המשיבה לזכות בסעד של עיקול זמני, שנקבע כי ראוי להטילו, ובנסיבות העניין לא מצאתי כי עליי להתערב בה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.