רע"א 5893/06 יצחק טויב נ. בועז מנור

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' דותן) בע"א 1941/06, בו נדחה ערעור שהגיש המבקש על החלטת רשם בית המשפט המחוזי (כב' הרשם ד' גלדשטיין) בבש"א 8049/06 במסגרת ת"א 1406/06, אשר הורה למבקש להפקיד בידי בית המשפט מסמכים ודפי חשבון בנק, אשר העיון בהם התבקש על-ידי המשיב 1 (להלן: המשיב ).

1.אלו עיקרי העובדות וההליכים המשפטיים הצריכים לעניין: נגד המשיב הוצא צו כינוס נכסים זמני, לפיו נדרש הוא למסור לידי המשיבה 2, המשמשת ככונסת נכסים, יהלומים ואבנים טובות או תמורתם (להלן: הנכסים ), אשר נטען כי הגיעו לידיו שלא כדין. משהפר המשיב את הצו האמור ולא מסר את הנכסים, הגישה כונסת הנכסים בקשה להורות על מאסרו על-פי פקודת ביזיון בית המשפט. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ש' ברוך) קבע כי על המשיב להמציא את הנכסים האמורים בתוך 7 ימים ממועד מתן ההחלטה, וכי במידה ולא יעשה כן, ייאסר למשך 7 ימים.

2.על החלטה זו הגיש המשיב ערעור לבית משפט זה, כמו גם בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה (ע"פ 517/06). ביום 30.1.06 הורה בית המשפט (כב' השופט ס' ג'ובראן) על עיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי, ככל שהיא נוגעת לעונש המאסר, עד להכרעה בערעור. במסגרת הדיון בערעור גופו, קבע בית המשפט (כב' השופטים א' פרוקצ'יה, א' גרוניס וא' רובינשטיין) ביום 13.3.06 כי תינתן למשיב שהות של 30 יום נוספים כדי לאפשר לו למצות פעולות לאיתורם של הנכסים. יצוין, כי בדיון המשך שהתקיים ביום 23.5.06, החליט בית המשפט להשאיר את הערעור תלוי ועומד, עד לקבלת הודעות מעדכנות מהצדדים ביחס להמשך מהלכיו של המשיב לאיתור הנכסים השנויים במחלוקת.

3.בעקבות החלטת בית משפט זה מיום 13.3.06 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המבקש, בה עתר ליתן נגדו צו עשה להשבת הנכסים האמורים. לטענתו, בשעתו הפקיד הוא את הנכסים האמורים בידי המבקש, אשר עוסק במתן שירותי העברת כספים ופיקדונות, ומאז אלו לא הוחזרו לידיו. המבקש, לעומת זאת, מאשר כי הנכסים אכן הופקדו בידיו בעבר, אולם טוען כי מאז השיבם למשיב. בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו לפי תקנה 387א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות ) (צו "אנטון פילר"), אשר מכוחו נערך בביתו של המבקש חיפוש לאיתור הנכסים. בסופו של דבר לא הניב החיפוש פרי, ולפיכך, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי ביום 4.4.06 בקשה דחופה לזמן את המבקש לבית המשפט לצורך מתן עדות, ולחלופין, לצורך הצגת מסמכים שונים בפני בית המשפט, לפי תקנה 171 לתקנות. ביום 6.4.06 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' הרשם ד' גלדשטיין) את הבקשה, והורה למבקש להפקיד בידי בית המשפט את המסמכים שהעיון בהם התבקש. יחד עם זאת, ציין בית המשפט בהחלטתו כי הראיות תגבנה מהמבקש אך ורק לצורך ניהול התיק גופו מבלי שייעשה בהן כל שימוש אחר; כי הן תגבנה בכפוף לכך שלא יהיה בגבייתן משום הפללה עצמית של המבקש; וכן כי זכויותיו של המבקש תשמרנה לו. כן הובהר כי התיק יוחזק בכספת בית המשפט.

4.ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 13.6.06. בפסק-דינו קבע בית המשפט (כב' השופטת ש' דותן) כי אין בשלב זה כל חשש שתוכנם של המסמכים יגיע למי שאינו מורשה לעיין בהם, ועל כן, הערעור על ההחלטה הוא מוקדם. זאת, בהינתן שעל-פי החלטת הרשם המסמכים אמורים להיות מוחזקים במעטפה סגורה עד לשלב שבו תינתן החלטה באשר להצגתם ובאשר לעיון בהם. עוד ציין בית המשפט כי העובדה שלקוחותיו של המבקש הינם בעלי רגישות מיוחדת, אינה נימוק לנהוג כלפיו באופן שונה מזה שנוהגים כלפי בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים. לאור זאת, דחה, כאמור, בית המשפט את הערעור.

5.על פסק-דין זה הגיש המבקש בקשת רשות ערעור, היא הבקשה המונחת בפניי כעת. טענותיו העיקריות של המבקש הן כדלקמן: ראשית, טוען המבקש כי בקשת המשיב להורות על המצאת המסמכים הוגשה בהתאם לתקנה 387א לתקנות סדר הדין האזרחי, ואילו נוכח העובדה כי מדובר במסמכים ודפי חשבון שלא ניתן להשמידם או להעלימם, אין בגילויים כדי למלא אחר מהותו של צו מכוח תקנה זו וכדי לממש את הצורך אשר בגינו ניתן הצו. בנוסף, יוצא המבקש נגד העובדה שבית המשפט קמא לא בחן האם מתקיימים התנאים הקבועים בתקנה לצורך מתן הצו, וטוען כי מדובר בסעד דרסטי ופוגעני, אשר לא היה מקום להעניקו במקרה דנן. שנית, טוען המבקש כי החלטת בית המשפט קמא הופכת את סדר הבאת הראיות הקבוע בדין, ובכך, מפרה את האיזון הקבוע בין צדדים להליך משפטי ופוגעת בזכויותיו הדיוניות ללא כל הצדקה. לטענת המבקש, החלטת בית המשפט מהווה למעשה "גילוי מסמכים מוקדם", וזאת חרף העובדה שבית המשפט כלל אינו מוסמך להורות על גילוי מסמכים מעין זה בטרם החל שלב קדם-המשפט. שלישית, טוען המבקש כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן מובהק: לדבריו, גילוי המסמכים יגרום לו ולעסקיו נזק אדיר ובלתי-הפיך, בעוד שאי-גילויים, בשלב זה, לא יגרום למשיב כל נזק.

6.לאחר שעיינתי בטענות המבקש וכן בהחלטות בית המשפט קמא, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי בית המשפט העליון יעניק רשות לערער ב"גלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

במקרה דנן, לא מצאתי כי יש בטיעונים שהעלה המבקש כדי להצביע על היכללותו של מקרה זה בגדרן של הקטגוריות האמורות. הכרעתו של בית המשפט קמא נבעה מנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ואין בה כדי לעורר כל שאלה משפטית החורגת מדלת אמותיה של המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, באופן שיצדיק התערבותו של בית משפט זה.

בפרט (ומעבר לנדרש), אבקש להתייחס לשני עניינים: ראשית, אשר לטענות המבקש ביחס לתקנה 387א, על פניו, נראה כי שתי ההחלטות שניתנו על ידי בית המשפט קמא בעניין זה כלל לא עסקו במתן צו לפי תקנה זו, אלא - כפי שעולה מבקשת המשיב שעל בסיסה ניתנו ההחלטות - בסעד לפי תקנה 171 לתקנות. למעשה, כך משתמע גם מבקשה שהגיש המבקש ביום 5.4.06 לביטול החלטת הרשם, בה ציין במפורש כי בקשת המשיב הוגשה מכוח תקנה 171. בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 13.6.06 התייחס אמנם לתקנה 387א, אולם התייחסות זו כפי הנראה נבעה מטעות, ולפיכך, לא רק שאין בטענות המבקש בעניין זה כדי לעורר שאלה משפטית כלשהי, אלא שהן אף אינן רלוונטיות להליך שביחס אליו הוגשה הבקשה דנן.

שנית, אשר לטענות המבקש לגבי הנזקים שעלולים להיגרם לו, נראה כי בנסיבות המקרה דנן החלטת בית המשפט קמא איזנה באופן סביר בין זכויות הצדדים וניסתה לצמצם את הנזקים העלולים להיגרם למבקש, וממילא, כאמור, גם בטענות אלו אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אוסיף, כי עיינתי אף בבקשה מאוחרת שהגיש המבקש להוספת נימוקים לבקשתו, בה טוען הוא כי דין תביעת המשיב להימחק בהיותה נטולת עילה ומאחר ולא שולמה האגרה כנדרש, אולם לא סברתי כי יש בה כדי לשנות ממסקנתי.

הבקשה נדחית, איפוא. משלא נתבקשה תגובת המשיבים - אין צו להוצאות.