רע"א 5898/15 רע"א 5898/15

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"א 44625-11-14, כב' סגן הנשיא ב' ארבל

והשופטים ז' הווארי

ו ש' אטרש ), בגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט השלום בנצרת (ת"א 23343-12-11, כב' השופט ע' טאהא ). בו, נתקבלה תביעתו של המשיב – בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: הבנק ) – לחייב את המבקשת לשאת בחובותיה של חברת תנובותינו בעמק (2005) בע"מ (להלן: החברה ), וזאת מכוח כתב ערבות בלתי מוגבלת שעליו חתמה.

ואלה העובדות הצריכות לעניין – בשנת 2009 פתח הבנק לבקשת החברה חשבון עובר ושב. המבקשת, שהינה בעלת מניות בחברה המחזיקה ב-50% ממניותיה, ערבה לחברה וחתמה על כתב ערבות ללא הגבלת סכום, יחד עם בעל המניות הנוסף בחברה – מר מנחם שלי, אשר מחזיק ב-50% הנותרים מהמניות. ביוני 2011 העמיד הבנק לבקשת החברה שתי הלוואות, בסך כולל של 1,250,000 ש"ח. על הסכמי ההלוואות חתמו מנחם ואלמוג – בן המבקשת, ומורשה חתימה בחברה. החברה הפרה את התחייבויותיה ולא עמדה בתשלומי ההלוואות, ומשכך, העמיד הבנק את ההלוואות לפירעון מיידי. יצוין, כי מספר חודשים טרם נחתמו הסכמי ההלוואות, חתמה המבקשת על מסמכי שעבוד ומשכנתא לטובת הבנק. אולם, בתי המשפט קמא קבעו כי אין הם רלוונטיים להליך זה, מאחר שהבנק מסתמך בתביעתו על כתב הערבות ועל מסמכי ההלוואה בלבד.

המבקשת טענה בערכאות קמא כי אינה חבה בחובות החברה מטעמים שונים, אשר כולם נדחו. נקבע כי על פי מסמכי החברה מנחם ואלמוג הם מורשי חתימה לחיוב החברה (בתוספת חותמת החברה), ומשכך אין משמעות לעובדה שהמבקשת עצמה איננה חתומה על הסכמי ההלוואות. עוד נקבע כי המבקשת הייתה מודעת למצבה הפיננסי של החברה, הייתה מעורבת בניהולה ואף בקבלת ההלוואות, ומשכך, הבנק לא התרשל בהעמדת ההלוואות ולא הפר את חובת הנאמנות כלפיה.

בבקשה זו, חזרה המבקשת על טיעוניה שהועלו בערכאת הערעור. העיקרית ביניהן היא בדבר הפרת חובת הנאמנות של הבנק כלפיה, בכך שלא עדכן אותה, בתור ערבה, על מצבה הכספי של החברה בעת העמדת ההלוואות לחברה. עוד טענה המבקשת טענות דיוניות למיניהן – לטענתה יש פגם בקביעותיו של בית משפט השלום מאחר והסתמך על עדות כתובה מפרוטוקול ושלא הובאה בפניו, ולא הסתמך על עדים שהבנק נמנע מלהביא, ושעדותם הכרחית לשאלת מודעות המבקשת למצב החברה. אציין כבר עתה כי לא מצאתי מקום להתייחס לטענות דיוניות אלה, משמקובלת עליי התייחסותו של בית המשפט המחוזי בעניינן.

2.

לאחר בחינת החומרים שבפניי, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

כפי שכבר ציין בית המשפט המחוזי, המבקשת למעשה יוצאת כנגד ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בבית משפט השלום. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור לא מתערבת בממצאים מסוג זה, אלא אם מדובר במקרים חריגים ביותר. קל וחומר כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, בקשה המאושרת אך בהינתן שאלה משפטית כללית החורגת מעניין ד' אמות הצדדים. זהו אינו מקרה מסוג זה. קביעותיו של בית משפט השלום לפיהן המבקשת מודעת למצבה של החברה מבוססות על עדות המבקשת, עדות בנה ומסמכים נוספים. הערכאה הדיונית התרשמה מכולם באופן בלתי אמצעי, וקבעה כי המבקשת הייתה מודעת למצבה הפיננסי של החברה ומעורבת בפעילותה. משכך, בנתינת ההלוואות לחברה תוך קבלת אישורם הפוזיטיבי של מנחם ואלמוג, בהתאם להרשאות הקבועות בחברה, לא הפר הבנק את חובותיו כלפי המבקשת. כאמור, לא מצאתי מקום להתערב בקביעות אלה.

יצוין למעלה מן הצורך, כי כל טענותיה של המבקשת לגבי מצב הדברים בינה לבין הבנק בעת החתמתה על מסמכי השעבוד והמשכנתא, ותקפותם של אלה, אשר נדונות בהליך נפרד בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 19787-03-12), אינן רלוונטיות, כפי שקבעו הערכאות קמא, לעניין שבפנינו.

3.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ובהעדר בקשת תגובה – אין צו להוצאות.