רע"א 5904/98 אלימלך בן-ארי נ. נעמי בן-ארי

בהחלטתי מיום 28.10.98 אפשרתי למבקש ליתן טעם מדוע לא תדחה בקשת רשות הערעור שהגיש מחמת אי הפקדת ערבון.

כאמור בהחלטתי זו, ההודעה על קביעת הערבון נמסרה לבא-כוח המבקש ביום 4.10.98, ובה נקצבו חמישה-עשר ימים להפקדתו. למרות זאת, המבקש לא הפקיד הערבון במועד, אף לא הגיש בקשה להארכתו.

בתגובת המבקש להחלטתי האמורה טוען המבקש, כי אך ביום 10.11.98, בעקבות ההתראה על דחיית הבקשה, נודע למבקש על החובה להפקיד הערבון. לטענתו, לא קיבל כל הודעה אחרת מבא כוחו בדבר הפקדת ערבון. בעקבות זאת מציין המבקש, החליט לוותר על שירותיו של בא כוחו.

המשיבות מתנגדות לבקשה. לטענתן, המבקש בקיא בסדרי הדין וידוע לו מנסיונו האישי כי יש להפקיד ערבון בבית משפט לערעורים. כמו כן, היה על המבקש לעשות ברורים באופן אישי או על ידי עורך דינו במידת הצורך.

דין הבקשה להארכת המועד להידחות.

הסמכות להארכת מועדים שקצב בית המשפט קבועה בתקנה 528 רישא, לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: התקנות).

על פי תקנה זו, אכן הארכת המועד נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. על המבקש הארכת המועד יש ליתן הסבר מתקבל על הדעת שיש בו משום צידוק להארכת המועד (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי , (מהדורה שביעית, 1995), עמוד 888). ההסבר שמביא המבקש בבקשתו איננו הסבר שכזה.

כעולה מהבקשה, נגרם האיחור אך עקב רשלנות של המבקש או של בא כוחו בטיפול בהודעה על קביעת הערבון, ואילו הסמכות להאריך את המועד לא נועדה להתגבר על תקלות שזהו מקורן (ב"ש 304/86, דב ברנר נ' ריינה וולקן , פ"ד מ (2) עמוד 418).

לאור טענותיו של המבקש יש לציין, כי אין בית המשפט מכניס עצמו ביחסים שבין המבקש ובא-כוחו, ולעניינו שלוחו של אדם כמותו. לפיכך, אין המבקש יכול כעת, בדיעבד, להתנער מייצוגו על ידי בא כוחו.

לאור האמור לעיל, הבקשה להארכת המועד להפקדת ערבון נדחית.

כתוצאה מדחיית הבקשה, אני מורה על דחיית הבקשה לרשות ערעור מחמת אי הפקדת ערבון, בהתאם לתקנות 404 (ב) ו431- לתקנות.