פרטי ההליך
ב
בית-המשפט העליון
רע"א
5942/02
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
המ
בקשת:
קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים
נגד
המשיב
:
דניאל אוחנה
בקשת
רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 5.6.02 בבש"א
64117/99 (ת.א. 2526/98) שניתנה על-ידי כבוד השופטת ש' גדות
בשם המבקש: עו"ד
אילן ירון
החלטה
המשיב, שנפגע קשות בתאונת דרכים שבגינה גם הורשע בפלילים בעבירות של שימוש ללא רשות ברכב ונהיגה בלא רשיון-נהיגה ובלא ביטוח בר-תוקף, הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעת פיצויים כנגד המבקשת. טענתו הייתה, כי לא הוא נהג ברכב אלא אדם אחר, ולפיכך קמה לו זכות לקבל פיצויים מן המבקשת.
נוכח הרשעתו האמורה, הגישה המבקשת בקשה לדחות את התביעה על הסף, וזאת בהתבסס על הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971-, הקובעת את קבילותו כראיה במשפט אזרחי של פסק-הדין הפלילי.
בית-המשפט המחוזי (השופטת שרה גדות) קבע בהחלטה, כי נוכח מכלול נסיבות העניין, ובמרכזן החשש מפני עיוות-דין שייגרם למשיב, שלא היה מיוצג במשפטו הפלילי, מן הדין לאפשר למשיב להגיש בקשה מסודרת להבאת ראיה לסתירת הממצאים שנקבעו בפסק-הדין הפלילי, שתכלול את כל העובדות הרלוואנטיות. זאת, בין היתר, נוכח טענת המשיב כי קיים עֵד ראייה
שיאשש את גרסתו. בשולי החלטתו הטעים בית-המשפט המחוזי, כי אין בהחלטתו כדי להביע דעה ביחס לשאלה אם אומנם יש להתיר למשיב להגיש ראיה לסתור.
מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה טענה המבקשת, בעיקר, כי בית-המשפט המחוזי העניק למשיב סעד שזה כלל לא ביקש, וכי היה על בית-המשפט לפסוק בבקשת המבקשת לדחיית התביעה על הסף.
בבקשה שבפניי אין כל ממש. החלטתו של בית-המשפט המחוזי היא בעלת אופי דיוני מובהק, ועניינה באופן שמיעת טענות הצדדים במסגרת בקשת המשיבה לדחיית התביעה על הסף. זאת ועוד, פשוט הוא, כי החלטת בית-המשפט המחוזי יסודה ברצונו להביא לחשיפת האמת ולמנוע את האפשרות של גרימת עיוות-דין למשיב. אין איפוא בהחלטתו זו של בית-המשפט המחוזי מאומה המצדיק מתן רשות ערעור.
הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כ' באב תשס"ב (29.7.02).
ש
ו פ ט ת