רע"א 5944/07 בני סלע נ. דוד כהן

1.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבים על נספחיהן, לא מצאתי מקום או הצדקה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים מ' רביד, א' אפעל-גבאי וא' פרקש), בו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום (כבוד השופט ש' פיינברג).

ערעורם של המבקשים לבית המשפט המחוזי התייחס למרכיב אחד מפסק דינה של הערכאה הדיונית, ובו הורה בית המשפט למבקש 1 להפסיק שימושו בחלל שמתחת לגינת המשיבים ולסתום הפתחים שפרץ לחלל זה מתוך דירתו.

בערעורם לבית המשפט המחוזי טענו המבקשים כי פסק הדין ניתן מבלי שנתאפשרה להם הצגת ראיות מטעמם. עוד נטען, כי המרכיב האמור שבפסק הדין ניתן בחוסר סמכות, שכן יסודו בהכרעה בדבר זכות הבעלות בשטח החלל, דבר שאיננו בסמכותו העניינית של בית משפט השלום.

בית משפט המחוזי בדחותו את הערעור, קבע כי פסק הדין ניתן בהתבסס על הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים, ולפיו מינה בית המשפט מומחה מטעמו לבדיקת שטח המריבה, נערך ביקור במקום בנוכחות המומחה והצדדים, ולא תישמענה ראיות נוספות.

אשר לטענת הסמכות העניינית, נפסק בערעור כי ככל שקביעת הערכאה הדיונית לעניין אטימת החלל נזקקה להכרעה בשאלת הבעלות – מוסמך היה לכך בית משפט השלום מכוח הסמכות שבגררא כקבוע בסעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ו-1996.

בבקשה שבפני עותרים המבקשים לרשות לערער על פסק הדין. לטענתם, ההסדר הדיוני מכוחו פעל בית משפט השלום פורש על ידי בית המשפט שלא כהלכה. עוד טוענים הם, כי טעה בית המשפט המחוזי בקביעתו לעניין הסמכות העניינית של בית משפט השלום.

2.

אקדים ואומר, כי הבקשה שבפני אינה מעוררת על פניה סוגיה משפטית עקרונית או בעלת השלכות רוחביות החורגת מד' אמותיו של הסכסוך הפרטני שבין הצדדים. לאמור, גם אם נניח כטענת המבקשים כי נפלה טעות בפסק הדין ביישום הדין והפסיקה – אין הדברים יוצאים מגדר הנסיבות הפרטניות של מקרה ספציפי זה.

לאור זאת, אין המקרה דנן בא מלכתחילה בכלל אותם החריגים שבמשורה בהן תינתן רשות ערעור שניה לגלגול שלישי של ההליכים.

על זאת נוסיף, כי גם לגופם של דברים לא נמצאה שגגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.

ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, כמפורט בפסק דינו של בית משפט השלום, ביטא הסכמה הדדית ומפורטת של הצדדים לעניין דרכי בירור העובדות, ובית המשפט פעל בהתאם.

ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית נסמכו (הן בפלוגתת החלל והן בפלוגתאות הנוספות) על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, על מסמכי הרישום של הבניין ושל יחידותיו ועל ביקור במקום שערך בית המשפט במעמד המומחה והצדדים. השאלה אם שטח החלל – בו החזיקו המבקשים – נתפס על ידם כדין או תוך פגיעה ברכוש המשותף, הוכרעה מתוך מכלול הראיות.

זאת ועוד. כפי שציין בית המשפט המחוזי, ההוראה האופרטיבית לאטימת החלל היתה מתבקשת בנסיבות העניין גם אם הממצא הקנייני באשר לשטח זה היתה שונה. זאת, מאחר ועל פי הראיות שהוצגו בפני הערכאה הדיונית ועל פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, המדובר הינו בחלל אשר על פי תשריט הבית המשותף אמור להיות סגור ואטום מכל עבריו.

3.

לאור כל זאת – אני דוחה את הבקשה.

המבקשים ישלמו למשיבים הוצאות הבקשה בסך 12,000 ש"ח.