רע"א 5950/97 מאיר עבדי נ. ז'אן אלבז

1.משיבים 3 ו4- הגישו בבית משפט השלום בעפולה תובענה לפיצויים, נגד משיבים 1 ו2-, וזאת על יסוד טענתם כי משיבים 1 ו2- לא מסרו את הדירה נשוא הסכם המכר, במועדה. משיבים 1 ו2- הגישו כנגד המבקשים הודעת צד ג' וטענו, כי אי מסירת הדירה במועד טמונה באי פינוי הדירה על ידי המבקשים, שהיו בדירה כשוכרים. בית משפט השלום קיבל את תביעת משיבים 3 ו4- ברובה, תוך שהוא מחייב את משיבים 1 ו2- בתשלום פיצויים. הודעת צד ג' שהגישו המשיבים 1 ו2- כנגד המבקשים נדחתה, אך המבקשים - הם שחוייבו בהוצאות ההליך. על פסק דין זה הוגש על ידי משיבים 1 ו2- ערעור לעניין חבותם, ואילו המבקשים ערערו לעניין חיובם בהוצאות. בית המשפט המחוזי, בפסק דינו, קיבל את ערעור משיבים 1 ו2-, תוך חיוב המבקשים בשיפוי משיבים 1 ו2- על חיובם כלפי משיבים 3 ו4-. כן נדחה ערעורם של המבקשים על חיובם בהוצאות. ביסוד הכרעתו של בית המשפט המחוזי בדבר חיובם של המבקשים, עמדה הקביעה, לפיה חיובם יכול שיתבסס הן מכוח עילה של גרם הפרת חוזה, והן מכוח עוולת הרשלנות.

2.על פסק דין זה מונחת בפני בקשת רשות ערעור. טוענים המבקשים, כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי קיימת עילה לחיובם בגרם הפרת חוזה, שכן עילה זו עומדת לצד ג' שהוא הניפר, ולא למפר עצמו - כלומר, עילה זו עומדת - אם בכלל - למשיבים 3 ו4-, אך לא למשיבים 1 ו2-. כן נטען, כי שיעור הפיצוי והיקף החבות שהוטל על המבקשים אינו עומד במבחני הדין וההלכה הפסוקה, שכן בעת חתימת ההסכם לא היה הנזק צפוי. כן נטען, כי וודאי שהמבקשים לא צפו - ולא יכלו אף לדעת - על קיומה של תניה בדבר פיצויים מוסכמים, ביחסים החוזיים שבין משיבים 1 ו2- לבין משיבים 3 ו4-. מוסיפים המבקשים וטוענים, כי אף שיעור הפיצוי לגופו נקבע שלא כדין, וללא הנמקה מספקת.

3.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המבקשים, נחה דעתי כי דין בקשתם לרשות ערעור, להידחות. אכן, שאלה מעניינת היא אם אכן יכול המפר להיחשב כבר עילת תביעה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ראה לעניין זה: נ' כהן, גרם הפרת חוזה (דיני הנזיקין - העוולות השונות, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם הרי סאקר, התשמ"ו, בעמ' 94-100). דא עקא, כי ההכרעה בעניין זה אינה נדרשת במקרה דנן. כך הדבר, משעה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי נסמך גם על עילת הרשלנות, ולפיה יכלו המבקשים לצפות - והיו צריכים לצפות - כי אי פינוי הדירה במועד המוסכם יביא לנזקים עקב אי הפינוי. לפיכך, לא מצאתי בטענה זו כשלעצמה משום עילה למתן רשות ערעור במקרה דנן. אשר לשאר הטענות, הרי שהן מוסבות סביב נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן ולא מצאתי בהן משום שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית מיוחדת, החורגת מן העניין שיש לצדדים בנשוא הבקשה, ושיש בה כדי להצדיק רשות ערעור בפני ערכאה שלישית (ראה: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123). על כ, דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית.