רע"א 5963/15 שדרת האקליפטוס בע"מ נ. יציב הנדסת קירור ומיזוג אוויר בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 22.6.2015 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה י' ענבר , וכב' השופטים י' שבח ו- ש' שוחט ), במסגרתו נדחו ערעורים הדדים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת הבכירה ח' ינון ).

2.

המשיבות 2-1

(להלן: המשיבות ) ביצעו עבודות שיפוץ עבור חברת יוסי אשכנזי שיווק והפצת מוצרי ספורט בע"מ (להלן: אשכנזי ) אשר שכרה נכס מקרקעין מהמבקשת 1 (להלן: המבקשת ). לאחר שעיקר העבודות הושלם, חוללו השקים שמסרה אשכנזי למשיבות וזמן קצר לאחר מכן ניתן נגד אשכנזי צו זמני לפירוק. בה בעת, הפרה אשכנזי את הסכם השכירות עם המבקשת. נוכח האמור, הסכם השכירות בוטל והנכס הושכר לאלדן תחבורה בע"מ (להלן: אלדן ) . המשיבות הגישו תובענה כספית בבית משפט השלום בתל אביב-יפו נגד המבקשת ובעליה (מבקש 2) וכן נגד אלדן ובעליה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, שכן הן נהנו מהעבודות שהמשיבות ביצעו בלא ששילמו עבורן.

3.

ביום 26.5.2014 דחה בית משפט השלום את התביעות נגד אלדן ובעליה ונגד בעלי המבקשת, ואולם קיבל בחלקה

את התביעה נגד המבקשת. בית המשפט קבע כי אומנם לא נכרת חוזה בין המבקשת לבין המשיבות, אך על המבקשת לשלם ולו שכר ראוי למשיבות היות שהיא נהנית מפרי עבודתן. בקובעו את סכום השכר הראוי התחשב בית המשפט בין היתר בכך שגם המבקשת ניזוקה מאשכנזי, ובכך שהמשיבות לא ביצעו את מלוא העבודות שהוזמנו ובמידת "ההתעשרות" של המבקשת מהעבודות. בהתאם לכך נפסק כי על המבקשת לשלם למשיבות סך של 250,000 ₪ בגין חלק מהעבודות שהוכח כי בוצעו. על פסק דין זה הוגשו ערעורים הדדיים לבית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו.

4.

ביום 22.6.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הערעורים ההדדיים תוך שקבע כי לא הוכח שהמבקשת, אשר אישרה את ביצוע העבודות, הייתה זכאית לקבל לבעלותה את העבודות מאשכנזי בלא תמורה. כן נקבע כי בית משפט השלום "סקר בפרוטרוט את הראיות שהביאו הצדדים בסוגיית 'גובה ההתעשרות'", ובהתאם לממצאיו, קבע בית משפט השלום את שיעור השכר הראוי על דרך האומדן, והוא הועמד על ידו "על הצד היותר המתון" (פסקה 8 לפסק הדין).

5.

בבקשת רשות הערעור טענה המבקשת כי בית המשפט שגה כאשר קבע כי יש לפסוק למשיבות שכר ראוי וזאת מבלי שבחן האם המבקשת אכן "התעשרה" מעבודתן של המשיבות. יתרה מזאת, נטען כי אין להתעלם מהמערכות החוזיות, ומכך שלא המבקשת היא זו שהייתה קשורה בחוזה עם המשיבות. התנהגותה של המבקשת לא נגועה ביסוד "מעין עוולתי" ולכן לא ניתן להחיל עליה את דיני עשיית עושר ולא במשפט. כמו כן, נטען כי בית המשפט שגה בקובעו את "השכר הראוי" שעל המבקשת לשלם למשיבות על דרך האומדנה ומבלי שהונחה בפניו תשתית עובדתית בדבר גובה ההתעשרות של המבקשת, ומבלי שקבע ממצאים עובדתיים בענין.

6.

מנגד, סומכות המשיבות ידיהן על פסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. לטענתן, עיקר הטענות בבקשה מופנות כלפי ממצאים עובדתיים אשר נבחנו ונדונו בצורה יסודית. כן נטען כי הייתה למבקשת האפשרות שלא לקבל את העבודות ולהורות על הריסתן, אולם המבקשת בחרה להותיר את העבודות על כנן, ומכאן שהיא קיבלה והסכימה (אף בדיעבד) לקבל את טובת ההנאה המופקת מביצוע העבודות. לבסוף, נטען כי בית המשפט אכן שגה בחישוב הפיצויים והיה עליו לבצע חישוב אריתמטי פשוט ולפסוק יותר משפסק.

7.

לאחר עיון הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הטענות המועלות בבקשה נטועות כל כולן בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות של הסכסוך בין המבקשת למשיבות, ואין הבקשה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). יתרה מזו, עיקר טענות המבקשת מכוונות נגד ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, ואשר בית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בהן, וכל שכן בגדר בקשה ל"גלגול שלישי".

למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם לגופו של ענין לא מצאתי ממש בבקשה. כמצוין לעיל, בית המשפט השלום נקט בגישה זהירה בקביעת שיעור התשלום, תוך שהעמיד את התשלום "על הצד היותר המתון" (250,000 ₪ בלבד מתוך סכום התביעה של כ- 1.7 מיליון ₪). בית משפט השלום סקר את ראיות הצדדים באשר ל"גובה ההתעשרות", ובמסגרת זו בחן את מהות העבודות שבוצעו בנכס על ידי המשיבות וכן את העבודות שביצעה אלדן לאחר שקיבלה לידיה את הנכס, בחינה ממנה עלה כי הנכס אכן הושבח. אף לשיטת המבקשת עצמה לא נהרסו כל עבודות התשתית שביצעו המשיבות בנכס.

8.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבות 2-1 בסך 7,500 ₪.