רע"א 597/22עיריית נוף הגליל נ. קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

1.

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 25.11.2021, בע"א 29239-05-21 (הנשיא ר' שפירא , סגנית הנשיא ב' טאובר והשופטת ת' נאות פרי ), שבו נדחה ערעור המבקשת, עיריית נוף הגליל, על פסק הדין של בית משפט השלום בחיפה, מיום 15.3.2021, בת"א 59660-09-19 (השופט א' כנעאן ).

2.

ביום 13.2.2012 נפגע עובד המבקשת בתאונת 'פגע וברח'. בעקבות התאונה, נעדר העובד מעבודתו מחמת אי-כושר עבודה, לתקופה בת 20 ימים. עבור תקופה זו קיבל העובד מהמבקשת שכר מלא, תוך ניצול ימי מחלה שעמדו לזכותו, בהתאם לנהליה הפנימיים של המבקשת. ביום 3.11.2013 הכיר המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ) בפגיעה כתאונת עבודה. בהתאם, שיפה המל"ל את המבקשת בגין חלק מהסכום אותו שילמה לעובד בגין הימים שבהם נעדר (סך של 3,230 ₪). ביום 24.9.2019, בחלוף למעלה מ-7 שנים ממועד קרות התאונה, הגישה המבקשת תביעה נגד המשיבה, קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית ). בתביעתה, עתרה המבקשת להשבת השכר ששולם לעובד בתקופת היעדרו, בניכוי הסכום שקיבלה מהמל"ל, מאת קרנית, שאין חולק כי היא אחראית לנזקי העובד כתוצאה מן התאונה. התביעה הועמדה על סך של 9,281 ₪. לטענת המבקשת, בהיותה 'מעביד מאושר' אשר היטיב את נזקו של העובד, היא זכאית להחזר מכוח סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה–1995 (להלן חוק הביטוח הלאומי ) , וכן מכוח חוק דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן: חוק ההטבה ) .

3.

כבר בכתב התביעה התייחסה המבקשת לטענת ההתיישנות הצפויה, וטענה כי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום שבו הכיר המל"ל בתאונה כתאונת עבודה (3.11.2013), לא במועד קרות התאונה (13.2.2012), ועל-כן במועד הגשת התביעה טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

4.

בית משפט השלום דחה את התביעה מחמת התיישנות. נקבע, כי "תביעת המעביד, שהיטיב את נזקי העובד על-ידי תשלום שכר, היא תביעת תחלוף (סוברוגציה) מלאה

[...] כפועל יוצא מהקביעה הקודמת, מועד התיישנות התביעה הוא יום אירוע התאונה " . ערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי – נדחה, תוך שאושררה קביעת בית משפט השלום לעניין מועד תחילת מניין ימי ההתיישנות.

מכאן הבקשה שלפנַי.

5.

המבקשת מרבה לטעון, מן הגורן ומן היקב. בפרט, טוענת המבקשת כי בקשת רשות הערעור מעלה " שאלה משפטית תקדימית בעלת משמעות וחשיבות כללית... שאלה זו נוגעת לסיווגה המשפטי הנכון של עילת תביעת השבת הטבה של הרשות המקומית ויכולתה של הרשות הציבורית להחזיר לידיה כספי ציבור, ששולמו על ידה כהטבה לנפגע בעקבות עוולה שביצע המזיק כלפיו ". לשיטתה, " סוגיית מועד תחילת מרוץ התיישנות תביעת השיפוי, הנתונה בידי המעסיק-המיטיב, טרם לובנה בהלכה הפסוקה. ההכרה בשאלה זו תקרין על יכולת המעסיקים לתבוע שיפוי נזקים כספיים ששילמו לעובדיהם שנפגעו בתאונת דרכים, חלף המזיק החב בפיצוי הניזוק, בגין נזק שכר לעבר ". בעניין זה, טוענת המבקשת כי קביעת בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום – מנוגדת לתכליות מוסד ההתיישנות, לרציונל העומד בבסיס חוק ההטבה, ולאינטרס הציבורי הכללי שבשמירת ביטחונם הכלכלי של העובדים. לטענתה, תכליות אלה כולן מוליכות למסקנה כי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות במקרה זה, הוא מועד התגבשות עילת התביעה הקונקרטית של 'מעביד מורשה', קרי מועד ההכרה של המל"ל בתאונה כתאונת עבודה.

6.

עוד טוענת המבקשת, כי בית המשפט המחוזי קבע כי מעמדה כמיטיבה זהה למעמדו של המל"ל. אם אכן אלו פני הדברים, כך המבקשת, הרי שעל-פי סעיף 328(א)1(3) לחוק הביטוח הלאומי, הקובע תקופת התיישנות בת 15 שנים לתביעות המל"ל מהמזיק או מבטחו, היה מקום לקבוע תקופת התיישנות זהה גם בעניינה. לבסוף, טוענת המבקשת כי שגה בית משפט השלום כאשר הורה על מחיקת תצהירים שהוגשו על-ידה יחד עם סיכומיה, ובית המשפט המחוזי שגה משלא התערב בהחלטה זו. לשיטתה, החלטה זו נוגדת את ההסכם הדיוני אליו הגיעו הצדדים, מקפחת את זכויותיה הדיוניות והמהותיות, ומביאה לעיוות דין.

7.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, ובפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתשובה מאת קרנית. זאת, בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

8.

מוכן אני להניח, לטובת המבקשת, כי שאלת המועד שבו מתחיל מרוץ ההתיישנות ביחס לתביעות כגון התביעה שבמוקד ענייננו, היא שאלה עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. ברם, בנסיבות העניין שלפנַי, נראה כי שאלה זו אינה מתעוררת. אסביר.

9.

עיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, וכן בכתבי הטענות שהגישה המבקשת, מלמד כי זו כלל לא הוכיחה את עילת התביעה עצמה, ובפרט את מעמדה כמיטיבה – בין לצורך חוק ההטבה; בין לצורך סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. המבקשת מציינת בכתב התביעה כי " שילמה לעובד מלוא שכרו עבור כל תקופת ההעדרות שאושרה ע"י המל"ל ". דא עקא, מעיון בתלושי המשכורת שצירפה, עולה כי השכר שולם תוך ניכוי ימי מחלה אשר עמדו לזכותו של העובד. ברי, כי נתונים אלה כשלעצמם אינם מצביעים על הטבה: ימי המחלה 'שייכים' לעובד, וניצולם הוא על חשבונו; לא על חשבון המעביד. אמנם, המבקשת מציינת בסיכומיה כי " בוצעה פעולת זיכוי ימי המחלה עם קבלת הודעת המוסד לביטוח לאומי, לפיה הוכרה תאונת העובד כתאונת עבודה" . אולם, כפי שצוין על-ידי אחת מחברי ההרכב בבית המשפט המחוזי (השופטת ת' נאות פרי ), טענה זו, אשר הועלתה לראשונה בסיכומי המבקשת, הריהי הרחבת חזית. לא זו אף זו, הטענה לא נתמכה במסמכים – ולא הוכחה כלל. אם כך, מקום בו המבקשת לא סיפקה כל ראיה לכך שהיטיבה את נזקי העובד בכך שזיכתה אותו על ימי מחלתו – לא הוכחה כל עילת תביעה נגד המשיבה. משאלה הם פני הדברים, אין בכוחה של אותה 'שאלה עקרונית', כדי להטות את הכף לטובת המבקשת. "בית משפט זה איננו דן בשאלות תיאורטיות, שאינן נדרשות להכרעה במקרה הפרטני. מקום שבו לא יהיה בהכרעה כדי להביא לשינוי התוצאה האופרטיבית, יִטה בית המשפט שלא להכריע בשאלה, ויותיר את ההכרעה לעת מצוא. מה גם שמדובר כאמור ב'גלגול שלישי'. אין אפוא מקום למתן רשות ערעור, שעה שאין בהכרעה כדי להועיל למבקש" (בע"מ 1225/21 פלוני נ' פלונית (14.3.2021)).

10.

גם את טענתה של המבקשת בנוגע לעיוות הדין אשר נגרם לה, לכאורה, ממחיקת התצהירים שצורפו לסיכומיה – אין בידי לקבל. החלטת בית משפט השלום בעניין – מנומקת ומשכנעת, ועברה גם תחת שבט ביקורתו של בית המשפט המחוזי. בנסיבות הללו אין הצדקה להתערבות ב'גלגול שלישי'.

11.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.