רע"א 5984/00יואב שווירסקי נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית משפט השלום בעבירות של סטייה מקו נסיעה, נהיגה רשלנית וגרימת חבלה של ממש. הוא נדון לתשלום קנס בסך 1,000 ש"ח, פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 60 ימים בניכוי 60 ימי פסילה מנהלית ופסילה על תנאי של ששה חודשים למשך שנתיים. בית המשפט המחוזי שדן בערעורו, אישר את פסק דינו של בית משפט השלום. על כך מתבקשים אנו ליתן רשות ערעור, הן על ההרשעה והן על העונש.

2.נסיבות המקרה הן כדלקמן: המבקש נסע בנתיב הימני במהירות המקסימלית המותרת, כשלפתע הבחין בכלב החוצה את הכביש מימין לשמאל. המבקש פנה אינסטקטיבית פניה חדה ימינה, ירד לשוליים והתנגש עם חזית צד ימין של הרכב בעמוד תאורה שנעקר ממקומו ונפל בצד הדרך. כתוצאה מן ההתנגשות נפגע המבקש והובהל לבית חולים, שם אושפז למשך מספר ימים. עובדות אלה לא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים. טוען הסניגור כי יש להיענות לבקשתו לרשות ערעור משום שהערכאות הקודמות שגו בקביעותיהן המשפטיות שהובילו להרשעה. לטענתו עומדת למבקש הגנת הצורך לפי סעיף 34יא לחוק העונשין, התשל"ז1977- ולא היה מקום להרשיעו בנהיגה רשלנית.

3.בית משפט השלום קבע, כי אף שהמבקש פעל אינסטקטיבית, הוא בחר באפשרות שהיא המסוכנת והגרועה ביותר מבין האפשרויות שעמדו בפניו. כך למשל, אילו היה המבקש ממשיך בקו נסיעתו ומתנגש בכלב תוך שהוא בולם את רכבו בלימת חרום כתגובה על הופעתו של הכלב, היו תוצאות התאונה קרוב לודאי קלות בהרבה מכפי שהיו התוצאות בפועל. עוד קבע, כי הירידה לשוליים וההתנגשות בעמוד, יצרו סכנה גדולה המעידה על כך שהמבקש הפעיל שיקול דעת מוטעה ובכך התרשל. לפיכך נקבע, כי המבקש לא "פעל בדרך היחידה האפשרית כדי להמנע מן הנזק ועל כן אין הגנת הצורך חלה במקרה כזה".

בית המשפט המחוזי, שאישר את פסק דינו של בית משפט השלום, קבע, כי המבקש לא הוכיח באיזה מרחק היה כאשר ראה את הכלב, לא הוכיח כי לו היה ממשיך בנסיעתו, היה הדבר מעמיד בסכנה את חייו, חרותו, גופו או רכושו שלו או של אחר ובעיקר לא הוכיח את הסיפא של הסעיף ש"בשעת מעשה לא היתה לא דרך אחרת אלא לעשותו". לפיכך, נקבע, כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח קיומה של הגנת הצורך. הערעור על ההרשעה נדחה, וכך גם הערעור על חומרת העונש. על כך הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

4.הסניגור המלומד ניסה להלביש את השאלות אותן מבקש הוא להעלות לדיון בערכאה שלישית, במחלצות משפטיות, אלא שלא כך הוא.

הכללים המשפטיים לטיפול במקרים מהסוג הנדון בפנינו ברורים וקבועים בהלכות רבות שיצאו מלפני בית משפט זה. נטל הוכחת רשלנותו של נהג, כמו נטל ההוכחה בדרך כלל במשפטים פליליים ואחרים, רובץ על התביעה. עם זאת, כאשר נהג הנוסע בכביש, עולה לשולים, גורם לתאונה ולנזק לרכוש ולגוף, קמה בפני בית משפט ראיה לכאורית המצביעה על רשלנותו של הנהג. כאשר נהג טוען - כפי המקרה שלפנינו - כי לא יכול היה למנוע את התאונה המצביעה לכאורה על רשלנותו, עובר אליו נטל ההוכחה או למצער, נטל הבאת הראיות, להוכיח כי היתה זו "תאונה בלתי נמנעת" (ע"א 169/77 שוורץ נ' ליברמן , פ"ד לב(3) 561; ע"א 110/78 ספיאשוילי נ' מור , פ"ד לד(2) 589). לפיכך, ככל שהדבר נוגע לפן הראייתי, גם אם הערכאות הקודמות או איזה מהן לא העמידוהו על מכונו בצורה ברורה, אין מקום לדון פעם נוספת בפן זה שכבר נדון והוכרע לא אחת.

5.טיעונו של הסניגור מתייחס להגנת הצורך ולהנמקותיהן של הערכאות הקודמות - הן בעניין נטל ההוכחה והן בעניין נהיגתו של המבקש - ולהשלכותיה המשפטיות של ההגנה, המוליכות - לדעתו - למסקנה כי אין ליחס למבקש רשלנות. אלא שהשאלה הנשאלת איננה ניתנת להכרעה באופן כוללני והיא מוכרעת בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו. עצם ביצוע פנייה לשוליים ימינה או שמאלה על-ידי נהג, לשם מניעת התנגשות בחפץ בעל חיים או אדם המופיעים במסלול נסיעתו, יכול שתהא רשלנית ויכול ולא תהא כזו. הדבר תלוי בגורמים שונים ובכל נסיבות המקרה, כגון, שדה הראיה; הרגע בו הגיע החפץ בעל החיים או האדם, לכביש; הרגע בו יכול היה הנהג להבחין בהם; המרחק בו היה הרכב מגורם הסכנה בעת שניתן היה להבחין בו; והרגע בו הבחין בו הנהג, לראשונה; אופציות הפעולה השונות שעמדו בפני הנהג וכיוצ"ב. השאלה אם עמד הנהג בנטל שעבר אליו, היא בראש ובראשונה שאלה עובדתית הנוגעת למקרה הפרטני הנדון ואינה מצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית, על פי המבחנים הנקוטים בידינו למתן רשות ערעור (רע"פ 73/89 אמנון חיים שווילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 6790/93 טהרי שמואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 115/90

משה קרבר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). שתי הערכאות קבעו כי המבקש לא הרים את הנטל שעבר אליו. הערכאה הראשונה קבעה שהאופן בו הגיב המבקש היה רשלני. הערכאה השניה אישרה זאת. שתי הערכאות קבעו כי המבקש לא הוכיח כי לא יכול היה למנוע את התאונה. קביעות אלה, אינן נושא לדיון בערכאה שלישית, גם אם תחושתו של המבקש היא כי הוא לא יכול היה למנוע את התאונה.

אשר לבקשה לערער על חומרת העונש, אין נושא זה מהווה, כשלעצמו, עילה לדיון בערכאה שלישית, אלא בחריגים יוצאי דופן, שענייננו איננו אחד מהם.

6.אשר על כן, דין הבקשה להידחות והיא נדחית בזה, בנסיבות העניין, ללא צו להוצאות.