רע"א 5989/98 יוסף דיאמנט נ. הנרי מוסקוביץ

1.בשנת 1989 מכרו המבקשים 3-1 למשיבים את מניותיהם בחברת אלמיג סנטר בע"מ ( להלן: החברה ). במועד המכירה היתה תלויה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעה של החברה כנגד הבנק הבינלאומי הראשון ( להלן: הבנק ), שעניינה החזר תשלומי ריבית. בנספח אותו צירפו הצדדים לחוזה המכר נקבע, כי במידה שהחברה תזכה בתביעתה כנגד הבנק, יועברו הכספים שיתקבלו מכוח פסק הדין אל המבקשים, וזאת בתנאי שהחברה לא תישא בכל תשלום מס או הוצאות בגין תקבולים אלה.

בעקבות הסכם פשרה שנחתם עם הבנק ביום 12.4.94, שילם הבנק סך של 2,575,000 ש"ח, אשר הועברו לידי המבקשים כמוסכם. לבקשת המשיבים, הוטלו עיקולים על חלק מהסכום שהוחזק אותה עת בידי נאמן, ומאוחר יותר, בהסכמת הצדדים, הוגבל העיקול למיליון ש"ח. בהמשך, ביום 10.6.94, חתמו הצדדים על הסדר, לפיו הנאמן ימשיך להחזיק בכספים עד שפקיד השומה יאשר כי החברה לא תחויב במס בגין הסכם הפשרה, ורק אז יועברו הסכומים שבפקדון לידי המבקשים. בעקבות בקשה של המבקשים, הגיעו הצדדים להסכמה נוספת, לפיה הומר הפקדון בערבות בנקאית על סך מיליון ש"ח.

2.ביום 13.10.97 פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי, בבקשה להורות על החזרת הערבות הבנקאית. לטענתם, הערבות ניתנה כדי להבטיח כספים בגובה הסכומים שיוטלו כמיסים על העיסקה שעשו הצדדים, ומאחר שחלפו מאז העיסקה כתשע שנים, אין עוד חשש ממשי להטלת מס. הבקשה הועברה לתגובת הצדדים. עורך דין פינצ'וק, אשר בידיו הופקדה הערבות הבנקאית, לא התנגד לבקשה, ובהעדר תגובה מצד המשיבים, הורה בית המשפט על החזרת הערבות. עם הוודע להם דבר ההחלטה, פנו המשיבים לבית המשפט בבקשה לעיון מחדש בבקשה. בית המשפט נעתר לבקשה והורה על ביטול החלטתו הקודמת ועל המצאת כתב ערבות בנקאית תקף. על החלטה זו הוגשה בקשת הרשות לערער שבפני.

3.עיינתי בכתבי טענות הצדדים על נספחיהם, ובאתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. אכן, תיאור העובדות, כפי שהוצג בבקשת המבקשים להחזרת כתב הערבות, אינו מדוייק. בנספח לחוזה המכר הצדדים התכוונו להסדיר את נושא חיובי המס שיוטלו על החברה בגין הכספים ששולמו על ידי הבנק על פי הסכם הפשרה, ולא את חיובי המס בגין עסקת המכר. מכאן, שפרק הזמן הרלבנטי אינו תשע השנים שחלפו מעריכת העסקה, אלא פרק הזמן שחלף ממועד התשלום על פי הסכם הפשרה עם הבנק (פרק זמן של למעלה משלוש שנים).

חששם של המשיבים היה, שרשויות המס יחייבו את החברה בתשלום מס, חרף העובדה שהכספים ששולמו על פי הסכם הפשרה הועברו לידי המבקשים ולא נכנסו לקופת החברה. חשש זה של המשיבים הוא שהביא להסכמה על הפקדת הערבות הבנקאית לשם הבטחת החברה מפני תשלום המס מקופתה היא.

זאת ועוד. מכוח סמכותו לפי סעיף 147 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), רשאי נציג מס הכנסה, ביוזמתו, לפתוח שומות, לתקנן ואף להוציא שומות חדשות. כל זאת, עד לתקופה מקסימלית של ארבע שנים מתום שנת המס בה נמסר לידיו דו"ח ההכנסות של הנישום. כאמור, כספי הפשרה נתקבלו בשנת 1994. דהיינו, רק בתום שנת 1999 תהפוך השומה שהוצאה לחברה בגין הכנסותיה בשנת 1994 לסופית. עד למועד זה, ייתכן שיוטל על החברה חיוב במס. מהאמור עולה, כי אכן, למרות שחלפו למעלה משלוש שנים מיום ששולמו כספי הפשרה, חששם של המשיבים מפני חיובם במס אינו בלתי סביר. בנסיבות אלה, אין מקום לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח.