בש"פ 6005/01 נאדר טהה נ. מדינת ישראל

1.העוררים הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים יחד עם נאשם נוסף בעבירה של חטיפה, לפי סעיף 369 לחוק העונשין, השל"ז-1977. הרקע לאירועים נשוא כתב האישום הוא בגניבה של רכוש מבית העסק של העורר 2. העורר 2 דיווח על הגניבה למשטרה הפלסטינית באבו-דיס, וזו הודיעה לו כי חלק מן הרכוש הגנוב נמצא ברשותו של המתלונן. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 29.4.01 בשעות הלילה המאוחרות, הגיעו הנאשמים בלוויית אדם נוסף שזהותו לא נתבררה, לדוכנו של המתלונן ב"שוק הפלאחים" בעיר העתיקה בירושלים, העירו את המתלונן משנתו וחקרו אותו בעניין הרכוש שנגנב מהעורר 2. המתלונן מסר את הרכוש הגנוב לידי הנאשמים, אולם דרש לקבל את תמורתו. העורר 2 נטל מידי המתלונן את הרכוש שנגנב ממנו, ואילו העורר 1 שכנע את המתלונן לבוא עמם לסילוואן לצורך יישוב הסכסוך והחזרת כספו, תוך שהוא מבטיח להחזירו במהרה לירושלים. על פי הנטען, העורר 1 ידע שאין בכוונתם להחזיר את המתלונן לירושלים, שכן שני העוררים סיכמו עם המשטרה הפלסטינית באבו-דיס על הבאת המתלונן והרכוש הגנוב אליהם. המתלונן התלווה לנאשמים ולאדם הנוסף אשר היה עמם אל רכבו של העורר 1. בהגיעם לרכב קשרו הנאשמים את ידיו של המתלונן, כיסו את עיניו ונסעו עמו לאבו-דיס, שם מסרו אותו לידי המשטרה הפלסטינית. העורר 1 והאדם הנוסף נשארו במשטרה הפלסטינית באבו-דיס, ואילו העורר 2 והנאשם הנוסף חזרו לירושלים. המתלונן נשאר במעצר אצל המשטרה הפלסטינית עד ליום 3.5.01.

עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרם של העוררים ושל הנאשם הנוסף עד לתום ההליכים נגדם. בהחלטה נשוא ערר זה קבע בית המשפט המחוזי (השופט ע' קמא) כי קימות ראיות לכאורה נגד העוררים וכי המעשה המיוחס להם מלמד על המסוכנות הנשקפת מהם, המקימה עילת מעצר נגדם. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת התביעה והורה על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים נגדם, אך ראה להבחין בין העוררים לבין הנאשם הנוסף שלגביו נקבע כי חלקו בפרשה קטן יותר משל העוררים והוא שוחרר בתנאים של חלופה למעצר.

2.לטענת בא-כוח העוררים שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה נגד העוררים. לטענתו, הטענה כי העוררים השתמשו באלימות כלפי המתלונן נשענת רק על גירסתו של המתלונן, שבה אין לתת אמון מאחר שהמתלונן הוא אדם בעל עבר פלילי עשיר בעבירות רכוש אשר, על פי הטענה, בדה את הסיפור על חטיפה כביכול שביצעו העוררים על-מנת למנוע מן העוררים לקבל בחזרה את הרכוש שנגנב מהעורר 2. לחלופין טען בא-כוח העוררים כי טיב המעשה המיוחס לעוררים ונסיבותיהם האישיות אינם מלמדים על מסוכנות הנשקפת מהם או על חשש לשיבוש הליכי משפט אם ישוחררו ממעצרם. הוא טען כנגד ההבחנה שהבחין בית המשפט המחוזי בין העוררים לבין הנאשם הנוסף, אשר שוחרר, כאמור, בתנאים של חלופה למעצר.

באת-כוח המדינה טענה כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה נגד העוררים, אשר מעידות על התפקיד המרכזי שמילאו לכאורה בחטיפתו של המתלונן, וזאת בניגוד לחלקו של הנאשם הנוסף באירועים אשר היה שולי באופן יחסי לעוררים. באת-כוח המדינה ציינה כי המעשים המיוחסים לעוררים מעידים על מסוכנותם לציבור, שכן העוררים עשו דין לעצמם. היא הוסיפה כי יש יסוד סביר לחשש שאם ישוחררו העוררים ישובשו הליכי המשפט מאחר שעדים, ובראשם המתלונן, יחששו מלהעיד וכן יש יסוד סביר לחשש שהעוררים ימלטו מאימת הדין, נוכח קשריו של העורר 1 עם גורמים ברשות הפלסטינית. מטעמים אלה סבורה היא כי אין בחלופה למעצר כדי למלא אחר מטרת המעצר.

שקלתי את טענות הצדדים והגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

3.עיון בתיק החקירה המשטרתי מגלה כי קיימות נגד העוררים ראיות לכאורה. המתלונן מסר שתי הודעות מפורטות, וגירסתו נתמכת בחלקה בגירסאותיהם של שני עדי ראיה אשר ראו כיצד הוא נלקח באישון לילה למכונית. אחד מעדי הראיה העיד כי המתלונן אמר לו, טרם עלה לרכבו של העורר 1, כי יעד נסיעתם הוא סילוואן, ובכך יש כדי לתמוך בגירסת המתלונן לפיה הוא הועלה לרכב בתרמית. אמנם, מטבע הדברים אין עדים נוספים המעידים על שאירע לגירסת המתלונן בתוך הרכב - קשירת ידיו וכיסוי עיניו, מאחר שברכב נכחו רק המתלונן, הנאשמים והאדם הנוסף שזהותו לא נתבררה, אולם אין בעובדה זו כדי להחליש ממשקלה של גירסת המתלונן כראיה לכאורה נגד העוררים. בשלב זה של ההליכים די, אפוא, בהודעתו של המתלונן ובהודעות עדי הראיה התומכות בה כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורה כנגד העוררים.

כעולה מחומר הראיות לכאורה, העוררים פעלו תוך עשיית דין עצמית והסתייעו לצורך כך במנגנון רב עוצמה. נסיבות אלה מעידות על המסוכנות הנשקפת מהעוררים לציבור בכלל ולמתלונן בפרט. זאת ועוד, השתכנעתי כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרורם של העוררים ממעצר יביא לשיבוש הליכי משפט. כעולה מההודעה השניה שנגבתה מהמתלונן, מיום 15.5.01, קרובי משפחתו של העורר 1 איימו עליו כי אם יתלונן במשטרה יפנו לרשות הפלסטינית על-מנת שייאסר שם. בנסיבות העניין, טבעי הוא הדבר כי המתלונן, כמו גם עדי תביעה נוספים, יחששו להעיד במשפטם של העוררים במידה שהעוררים לא ישהו במעצר. חשש זה מובן על רקע העובדה שהעוררים כבר עשו שימוש בקשרים שיש להם ברשות הפלסטינית לצורך עשיית דין עצמי. לדברים אלה יש להוסיף כי הקשרים שיש לעוררים עם גורמים ברשות הפלסטינית מקימים יסוד סביר לחשש כי הם ימלטו מאימת הדין לשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית, וזאת על אף היותם תושבי מזרח ירושלים [השוו: בש"פ 5779/97 עבד אלכרים ג'יתי נ' מדינת-ישראל (לא פורסם)]. כלל הטעמים דלעיל, כל אחד כשלעצמו וצירופם של כולם יחד, מקימים עילת מעצר נגד העוררים. מעיון בחומר החקירה השתכנעתי כי צדק בית המשפט המחוזי בהבחינו בין העוררים לבין הנאשם הנוסף. נראה מהנסיבות כי חלקו במעשה היה קטן מחלקם של העוררים, וניתן היה להסתפק בעניינו בחלופה למעצר.

לעורר 1 עבר פלילי בעבירות ביטחון חמורות, בעבירות אלימות ובעבירת רכוש. בפרשה זו הוא התעבר על ריב לא לו, "נתן שירות" במעשה אלימות וקרובים מטעמו הם שאיימו על המתלונן. לא השתכנעתי כי יש בנסיבותיו האישיות של העורר כדי להקהות מהמסוכנות הנשקפת ממנו ובעיקר מהחשש לשיבוש הליכי המשפט במידה שישוחרר ממעצרו. לא ראיתי, אפוא, כי בנסיבות העניין יש בחלופה למעצר כדי למלא אחר מטרת המעצר. העורר 2 היה אמנם בעל העניין אשר פנה לעזרת הרשות הפלסטינית ולעורר 1 לשם עשיית שימוש בשירותיו וגם היה במכונית שהובילה את המתלונן בעל כורחו לאבו דיס. עם זאת מדובר באדם מבוגר יותר ללא כל עבר פלילי, אשר נראה כי ביחס אליו ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה. בנסיבות אלה הגעתי לכלל מסקנה כי העורר 2 יוכל להשתחרר מהמעצר ולהשאר במעצר בית מלא אם יקיים את התנאים הבאים:

ישאר במעצר בית מלא, יפקיד 15,000 ₪ במזומן, וכן ימציא ערבות עצמית וערבות צד ג' על סך 100,000 ₪ כל אחת. כן יימנע העורר 2 מליצור קשר במישרין או בעקיפין עם המתלונן ו/או עם כל אחד מעדי התביעה.

הערר נדחה איפוא ביחס לעורר 1 ומתקבל ביחס לעורר 2 בכפוף לאמור לעיל.