רע"א 601/15 O.P.A.I.A - ORGANIZATION FOR THE CARE נ. החברה לאיתור והשבת

1.

לפניי בקשה להורות על מחיקת ההליך על הסף. בפתח הדברים אציין כי הטיפול בהליך התעכב ועם הצדדים הסליחה.

2.

עניינו של הליך זה בהשגה ערעורית על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 24.12.2014 (להלן: פסק הדין ), בגדרו נדחה ערעור מטעם המבקש

על החלטת ועדת ערר שהוקמה מכוח חוק נכסים של נספי שואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ו-2006 (להלן: וועדת הערר ו חוק הנכסים , בהתאמה). בסיפא של פסק הדין קבע בית המשפט המחוזי כי "ניתנת בזאת רשות לערער, בהתאם לסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984".

3.

על רקע האמור הגיש המבקש לבית משפט זה "כתב ערעור" על פסק הדין, ובהתאם לכך ההליך נפתח כערעור בזכות . בהמשך הדרך ומשסברה מזכירות בית המשפט כי ההליך נפתח לכתחילה בסיווג שגוי, שינתה היא - על דעת עצמה - את סיווגו ל בקשת רשות ערעור . משכך, ובהתאם למקובל ביחס לבקשות רשות ערעור, הועבר ההליך לטיפולו של שופט דן יחיד, ובמקרה זה - לטיפולו של כב' השופט מ' מזוז. בתחילה הורה כב' השופט מזוז על הגשת תשובה לבקשת רשות הערעור, ואולם משהתברר כי המשיבה הגישה בקשה למחיקתו של ההליך (להלן: בקשת המחיקה ), ביטל את החלטתו והורה כי בקשת המחיקה תוכרע על ידי רשמי בית משפט זה.

4.

בגדר בקשת המחיקה - אשר הוגשה טרם נודע למשיבה על שינוי סיווגו של ההליך על ידי המזכירות - נטען כי דין הערעור

להימחק וזאת מן הטעם שבית המשפט המחוזי כלל לא היה מוסמך ליתן למבקש רשות ערעור בגדר פסק הדין, וממילא לא ניתן היה להגיש ערעור מכוחה של רשות זו. כך, על פי הנטען, מאחר שההוראה הרלוונטית לעניין מתן רשות ערעור על פסק הדין מצויה בסעיף 45(ג) לחוק בתי דין מנהליים, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק בתי הדין ), החל על העניין מכוח סעיף 27(ג) לחוק הנכסים. הוראה זו אינה מסמיכה את בית המשפט המחוזי ליתן רשות ערעור על פסק דינו, אלא מייחדת סמכות זו אך לנשיא בית המשפט העליון או לשופט אחר של בית המשפט העליון (וזאת בשונה מהוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), המאפשרת לבית המשפט המחוזי ליתן רשות ערעור בגוף פסק הדין).

5.

בהתאם להחלטתי המבקש הגיש תשובה לבקשת המחיקה. בתשובתו הדגיש המבקש כי הגיש את הערעור בהסתמך על הרשות אשר ניתנה לו על ידי בית משפט קמא. לשיטתו, גם אם ייקבע כי הרשות שניתנה על ידי בית משפט קמא אינה בת תוקף - אין מקום למחוק את הערעור ולכל היותר יש להפכו לבקשת רשות ערעור או לחלופין להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. בתשובה לתגובה אותה הגישה המשיבה ציינה, בין היתר, כי הדין אינו מאפשר הפיכתו של הערעור לבקשת רשות ערעור וכי לא מתקיים בענייננו "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת בקשה כאמור.

6.

כפי שצוין לעיל, ההליך אותו הגיש המבקש הינו הליך של ערעור בזכות . שינוי הסיווג המינהלי אותו ביצעה מזכירות בית המשפט על דעת עצמה זמן מה לאחר הגשת הערעור אינו משנה עובדה זו, מה גם שכתב הערעור אשר הוגש אינו כולל נימוקים למתן רשות ערעור. ממילא, ככל שיש צדק בטענת המשיבה בדבר פגם בהגשת הערעור - אין בשינוי אשר בוצע כדי לרפאו. במאמר מוסגר אציין, כי לא היה מקום שהמזכירות תשנה את סיווגו של ההליך ללא החלטה שיפוטית מתאימה.

7.

יוצא אם כן, כי נדרשת הכרעה בשאלה האם היה בית המשפט המחוזי הנכבד רשאי ליתן רשות ערעור בגוף פסק הדין אם לאו. ואולם, מששאלה זו מחייבת הפעלת ביקורת ערעורית על קביעתו של בית המשפט המחוזי, דומני כי לא יהיה זה נכון שההכרעה בה תינתן על ידי רשם של בית משפט זה. תחת זאת, יש להותיר שאלה זו להכרעת המותב אשר ידון בהליך.

8.

משכך, לכאורה מתבקשת המסקנה כי יש לבטל את שינוי הסיווג אשר בוצע על ידי המזכירות, להחזיר את ההליך לסיווגו המקורי כערעור בזכות ולהורות שהערעור יישמע בדרך הרגילה, היינו לפני מותב תלתא. ואולם, דרך פעולה זו עלולה לפגוע במבקש, שכן ככל שההרכב יגיע לכלל מסקנה כי בית משפט קמא לא היה מוסמך ליתן רשות ערעור - עלול הוא למצוא עצמו בפני שוקת שבורה (השוו, ע"א 39/83 עיזבון המנוח אריה אלראי ז"ל נ' ליברמן , פ"ד לח(4) 428 (1984); בש"א 391/93 נור נ' אגודה שיתופית כפר ביאליק (26.1.1993)).

9.

ודוק: משהמבקש הגיש את הערעור תוך הסתמכות על הרשות אשר ניתנה בפועל על ידי בית המשפט המחוזי, נקודת המוצא צריכה להיות כי זכותו להגשת השגה ערעורית לא תיפגע וזאת אפילו אניח שהמשיבה צודקת בטענתה כי הרשות שניתנה אינה בת תוקף (לעניין זה השוו, רע"א 1067/04 רולן נ' מדינת ישראל , פיסקה 5 (14.7.2004)). זאת ועוד, הערעור הוגש על ידי המבקש בתוך פרק הזמן של שלושים ימים הקבוע בדין להגשת הליך של בקשת רשות ערעור, ובכך יש כדי לאיין את אינטרס ההסתמכות של המשיבה על סופיותו של פסק הדין. המשקל המצטבר של שני השיקולים האמורים מוביל לכלל מסקנה כי מתקיים בענייננו "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, ככל שאכן נדרשת רשות שכזו.

10.

על רקע כלל האמור ובשים לב לנסיבותיו הייחודיות ויוצאות הדופן של מקרה זה, רואה אני להורות כדלקמן:

א.

ההליך דנן יימחק;

ב.

המבקש יהיה רשאי להגיש - תוך 30 ימים מיום המצאת החלטה זו - בקשת רשות ערעור על פסק הדין. בגדר בקשת רשות הערעור יהא המבקש רשאי לטעון כי נתונה לו זכות ערעור על פסק הדין וזאת על בסיס הרשות אשר ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בפסק הדין. המבקש יפרט את עיקריה של החלטה זו בפתח בקשת רשות הערעור, ואף יצרף עותק ממנה כנספח לבקשה;

ג.

המשיבה תגיש תשובתה לבקשת רשות הערעור תוך 30 ימים נוספים. בגדר התשובה תהא המשיבה רשאית להעלות, בין היתר, את טענתה לפיה בית המשפט המחוזי לא היה רשאי ליתן רשות ערעור וכי לפיכך דרושה למבקש רשות ערעור ;

ד.

בקשת רשות הערעור תיקבע לדיון לפני הרכב;

ה.

אין צו להוצאות.