רע"א 6058/11 יהודית יארניצקי נ. המגן חברה לביטוח בע"מ

1.

בקשת רשות לערער על החלטותיו של בית משפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת א' קובו ), לפיהן הותר למשיבה להגיש ראיות נוספות וכן לתקן בשנית את הודעת הערעור שהגישה על פסק-דינו של בית משפט השלום.

2.

המבקשת הגישה נגד המשיבה תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה בתאונת דרכים, שהוכרה גם כתאונת עבודה, אשר ארעה בשנת 1995. תביעת הנזיקין הוגשה בשנת 1997 ואילו פסק-דינו של בית משפט השלום (כבוד השופטת ח' וינבאום וולצקי ) ניתן בשלהי שנת 2007, לאמור: כ-11 שנים לאחר הגשת התביעה. בית משפט השלום בחר לסיים את הליך התביעה שלפניו וליתן פסק-דין, על אף שהמבקשת הודיעה על כוונתה לערער לבית הדין לעבודה על קביעת הנכות בוועדות הביטוח הלאומי, בקובעו כי "תיק זה הגיע לגמר לאחר שנים ארוכות שנבעו מצפייה להחלטות המל"ל. תביעה לכאורית של המל"ל ממילא התיישנה זה מכבר ועל כן גם לא קיים כל סיכון שהנתבעת [המשיבה] תשלם ביתר אם ערעורה של התובעת [המבקשת] ישא פרי". שני הצדדים ערערו על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי.

3.

המשיבה עתרה לבית המשפט המחוזי בבקשה להביא ראיות נוספות בערעור ולתקן את הודעת הערעור בהתאם לראיות אלה. המשיבה בקשה להוסיף לראיות שהיו לפני הערכאה הדיונית פירוט עדכני של הגמלאות המשולמות למבקשת על-ידי ענף נכות מעבודה במוסד לביטוח לאומי, על-פי קביעת נכות שניתנה לאחר מתן פסק-הדין. המשיבה טענה לעניין זה כי עתה, משנסתיימו הבדיקות ונקבעה נכותה העדכנית של המבקשת בשיעור של 30%, מדובר בנכות גבוהה מזו שנקבעה למבקשת בפסק-הדין, ובהתאמה – משולמות לה קצבאות נכות גבוהות בהרבה, אשר יש להביאן בחשבון. המבקשת התנגדה לבקשה.

4.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה. בית המשפט עמד על סמכותו שבשיקול דעת להתיר הוספת ראיות לפי תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין ). במקרה דנן, נקבע כי הראיות הנוספות עשויות "להטיל אור על דיוקן של העובדות ונראה כי מן הראוי לבחון אותן לגופן, למען עשיית צדק ובירור האמת...". מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

5.

המבקשת טוענת כי החלטת בית המשפט המחוזי יוצרת חוסר סימטריה בין שיעור הנזקים מצד אחד (שנותר לכאורה בגובה 10%) לבין שיעור הניכויים (אותו יש להתאים ל-30% נכות ובהמשך כנראה להוסיף ולהעלותו). כן מציינת היא כי נכותו של נפגע במוסד לביטוח לאומי יכולה להשתנות בכל חצי שנה למשך כל ימי חייו. המשיבה מצידה טוענת כי כבר בעת מתן פסק-דינו של בית-משפט השלום, ברור היה כי צפויים שינויים בקביעת הנכות, אשר ישפיעו על שיעור הקצבאות שתקבל המבקשת מהביטוח הלאומי. ואמנם, המוסד לביטוח לאומי העמיד את נכותה של המבקשת, לאחר מתן פסק-הדין בבית משפט השלום, על 30% וכפועל יוצא מכך עלה שיעור הקצבאות אותן קיבלה מהביטוח הלאומי פי כמה וכמה. למעשה, כך מציינת המשיבה, מונחות לפני בית המשפט המחוזי בקשה נוספת מטעמה לתיקון הערעור, שכן על-פי מידע עדכני שקיבלה, העמיד המוסד לביטוח לאומי את נכותה של המבקשת על 60% כולל תקנה 15 ושיעור קצבאותיה של המבקשת הוגדל שוב באופן משמעותי ביותר. המשיבה סבורה כי שומה היה על המבקשת להודיע לבית המשפט שלערעור על השינוי בשיעור נכותה, ואין לה להלין על חוסר הסימטריה שנוצר, אלא על עצמה.

6.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל.

נקודת המוצא הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי היא כי בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות לפני בית המשפט שלערעור, אלא אם בית המשפט סבור כי הדבר דרוש כדי "לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת" (תקנה 457). ככל שמדובר בפסקי-דין הקובעים פיצויים בשל נזיקין, נקבע זה מכבר כי הכלל הוא "שאין השפעה למה שאירע לאחר מתן פסק הדין. בית המשפט קובע מהו הנזק שכבר נגרם למעשה ומשער את הנזק העתיד לבוא, ואם השערותיו נכזבו אין שום צד רשאי לבוא בבקשה לשנות את פסק-הדין" (ע"א 125/68 מחסני חמצן בע"מ נ' עזבון המנוח ברנשטיין , פ"ד כב(2) 914, 917 (1968). באותו עניין נתבקש בית המשפט להתיר הבאת ראיה נוספת המלמדת על העלאת קצבת האלמנה על-ידי המוסד לביטוח לאומי). אמנם – כך נקבע באותה פרשה – מן הבחינה העקרונית אין מניעה שבית המשפט שלערעור יביא בחשבון אירוע שיש בו כדי להשפיע על חישוב הפיצויים, אך עם זאת אין להתעלם ממגמתו של המחוקק לשים קץ להתדיינות, ועל כן "לא בקלות ירשה בית המשפט של ערעור את הבאתו בחשבון של אירוע חדש..." ( שם , בעמ' 920). באופן דומה, חזר בית משפט זה וקבע כי "בית המשפט שלערעור יירתע מלהידרש לראיות שנוצרו לאחר מתן פסק-הדין, בייחוד באותם המקרים שבהם הנתונים שהובאו לפניו אינם יציבים והם עשויים להשתנות..." (ע"א 6996/98 שבשוביץ נ' תורג'מן , פ"ד נד(3) 757, 766 (2000)). הובהר כי בית המשפט יתיר עדות חדשה בערעור "בהתקיים שינוי נסיבות קיצוני ובלתי צפוי, המערער את הבסיס שעמד ביסוד חישוב הפיצויים בערכאה הראשונה" ( שם , בעמ' 767).

7.

במקרה דנן קבע בית המשפט כי הבאת הראיות החדשות נחוצה על מנת שתהא לפניו התמונה העובדתית העדכנית המלאה, וזאת "למען עשיית צדק ובירור האמת". ואולם דומה כי דווקא המקרה שלפנינו מלמד כי מתן היתר להבאת ראיות על-ידי ערכאת הערעור אינו מביא בהכרח להבהרת המצב העובדתי אלא עלול ליצור עיוות דין. במקרה דנן, לאחר מתן פסק דינה של הערכאה המבררת נקבעו למבקשת אחוזי נכות גבוהים יותר וזכאותה לקצבאות השתנתה בהתאם. קבלת בקשת המשיבה במקרה זה יוצרת א-סימטריה, שכן לא הובאו במקביל ראיות בדבר השינוי בדרגת הנכות, וזו נותרת לכאורה בשיעור שקבעה הערכאה הדיונית. זאת ועוד. מתגובות הצדדים עולה כי בינתיים חל שינוי נוסף בדרגת נכותה של המבקשת, וממילא גם בגובה הגמלאות המשולמות לה, ואלה מחייבים לכאורה, על-פי אותו רציונל, עדכון נוסף. אכן, בתביעות נזיקין חלים פעמים רבות שינויים מן הסוג המתואר לאחר מתן פסק-דינה של הערכאה המבררת. התחשבות באירועים מאוחרים לפסק-הדין מתוך רצון להביא לבירור האמת, עלול להביא, באופן תיאורטי, להתדיינות אינסופית, והמקרה שלפנינו, על השינויים השונים שחלו בשיעורי נכות המבקשת, מדגים זאת. פסק-הדין שניתן על ידי הערכאה הדיונית שם סוף להתדיינות בין הצדדים. בנסיבות המקרה דנן, לא נתקיים אותו שינוי נסיבות קיצוני ובלתי צפוי, המצדיק התחשבות באירועים שחלו לאחר מתן פסק-הדין.

אשר על כן הערעור מתקבל. המשיבה תשא בהוצאות המבקשת בסך 5,000 ש"ח.