רע"א 6078/10 יצחק דכנר ,מארה''ב נ. אברהים זידן

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג והשופטים י' כהן

ו- ר' שפירא ) בע"א 9663-11-09 ובע"א 24510-12-09 מיום 8.6.2010, במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט ר' חדיד ) בת.א. 17037/05 ות.א. 5876/07 מיום 23.9.2009, והתקבל באופן חלקי ערעורו של המשיב.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.

כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, ביום 12.6.1996 נחתם הסכם בין המבקשים (להלן: דכנר ) לבין המשיב ואישתו לשעבר (להלן: זידן ). במסגרת ההסכם רכשו בני הזוג זידן מחצית מהזכויות בחלקת המקרקעין שהייתה בבעלות בני הזוג דכנר. ביום 13.6.1996 נחתם הסכם נוסף בין משפחת דכנר לבין משפחת זידן לבניית שלד לשתי יחידות מגורים על המגרש, יחידה אחת לכל משפחה, וכן מעלית, שביל כניסה לובי למעלית, חדר מדרגות ומדרכה (להלן בהתאמה: הסכם השיתוף

ו הרכוש המשותף ). הוסכם כי הבנייה תתבצע במימון משותף של הצדדים. בהתאם לכך החלו הצדדים בבנייה לפי היתר לביצוע עבודות הבנייה שניתן ביום 15.1.1997. במקרקעין בוצעו עבודות חציבה, נבנה שלד יחידת המגורים עבור משפחת דכנר, הקיר המשותף וכן חלקים ברכוש המשותף. עוד עולה מפסק דינו של בית משפט השלום כי ביום 10.12.1997 הוציאה עיריית חיפה צו מנהלי להפסקת עבודות הבנייה במקרקעין ובעקבותיו הופסקו העבודות. בין לבין, בני הזוג זידן התגרשו ובני הזוג דכנר עברו להתגורר בארצות הברית.

2.

כמו כן עולה מפסק דינו של בית משפט השלום כי במהלך ביצוע עבודות הבנייה התגלע בין הצדדים סכסוך. משפחת זידן טענה כי משפחת דכנר ביצעה חלק מעבודות הבנייה תוך פלישה לשטח המיועד לה, וכן הפרה הבטחתה כי מיחידת המגורים של משפחת זידן יהיה נשקף נוף לים. בעקבות זאת הגישה משפחת זידן נגד משפחת דכנר תביעה קודמת לבית משפט השלום בחיפה בה עתרה להריסת הבנייה והקמתה מחדש על חשבון משפחת דכנר. ביום 3.8.2005 ניתן פסק הדין הדוחה את תביעתה הקודמת של משפחת זידן.

3.

בהמשך לכך הגישו הצדדים תביעות הדדיות לבית משפט השלום בחיפה, הן התביעות נשוא פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור אשר כנגדו מכוונת הבקשה שלפניי. הדיון בתביעות אוחד. התביעות עסקו בביטול הסכם השיתוף וכן בטענות השבה הדדיות. יצויין כי בעוד בני הזוג דכנר הגישו תביעתם כנגד מר זידן, הרי שמטעם משפחת זידן תבע רק מר זידן ואילו הגב' זידן לא הייתה כלל צד להליכים. כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, מר זידן טען כי מחצית מעבודות הבנייה מומנו על ידי משפחת זידן אך בפועל לא בוצעו עבודות בנייה בחלק של המקרקעין בו עתיד היה להיות מוקם ביתה של משפחת זידן. לטענתו הוא שילם תמורת עבודות הבנייה שבוצעו במקרקעין סך של 519,000 ש"ח נומינאלית (1,000,000 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה). מר זידן טען כי הסכם השיתוף פקע שכן חלף זמן רב ממועד הפסקת עבודות הבנייה וכן מאחר שהיחסים בין הצדדים עכורים ואינם מאפשרים את מימושו של הסכם השיתוף, כמו גם בשל עקירתה של משפחת דכנר לארצות הברית. משפחת דכנר טענה בתביעתה כי יש לחייב את מר זידן בתשלום 80,000 ש"ח במסגרת השבה בגין מימון הבניה המשותפת וכן להורות על ביטול סעיף 6 להסכם השיתוף, בו נקבע כי על הצדדים לשתף ביניהם פעולה לביצוע עבודות הבנייה במקרקעין.

פסק דינו של בית משפט השלום

4.

בית משפט השלום קבע, בין היתר, כי נסיבות המקרה מלמדות כי גם לדידה של משפחת דכנר הסכם השיתוף בוטל, ומשבוטל ההסכם יש להורות על השבה. בית משפט השלום קבע כי יש להבחין בין כספים ששילם מר זידן עבור תכנון, הכנה וביצוע עבודות הנוגעות לרכוש המשותף, לבין כספים ששולמו על ידו למימון בניית יחידת המגורים של משפחת דכנר. בית משפט השלום קבע כי רק לגבי סוג התשלומים השני חלה חובת השבת כספים על ידי משפחת דכנר למר זידן. כך נקבע על ידי בית משפט השלום כי סכום של 164,642.60 ש"ח ששילם מר זידן עבור אגרות לקבלת היתר בנייה לא יושב למר זידן שכן עסקינן בהיתר בניה ששימש את שני הצדדים. כמו כן קבע בית משפט השלום כי בחקירתו הנגדית אישר מר זידן כי בסכום הנתבע על ידו נכלל תשלום עבור הוצאות חציבה בסך של 50,000 ש"ח וכי עבודות אלה בוצעו בכל שטח המגרש ולא רק בשטח המיועד להקמת בית המגורים של משפחת דכנר, ולכן מר זידן אינו זכאי להשבת סכום זה. משכך, קבע בית משפט השלום כי מהסכום הנומינאלי של 519,000 ש"ח, שאותו שילם מר זידן, לטענתו, עבור עבודות הבנייה, יש להפחית סכום נומינאלי של 214,642.50 ש"ח, ועל כן היתרה הרלוונטית לתביעתו של מר זידן הינה בסך נומינאלי של 304,357.50 ש"ח. ואולם, בית משפט השלום קבע כי מר זידן אינו זכאי להשבת מלוא הסכום אלא חלקו בלבד, שכן בחקירתו בבית המשפט אישר כי בסכומים שתבע נכללו תשלומים עבור מדרגות וכן תשלום לקבלן השלד עבור פיר מעלית ולובי כניסה, שהם רכיבים ברכוש המשותף אשר אין לפסוק לגביהם השבה. בית משפט השלום קבע כי מר זידן לא כימת הוצאות אלה ולכן יש להתחשב בהן על דרך האומדנא במסגרת התוצאה הסופית.

5.

בנוסף, קבע בית משפט השלום כי על הסדר ההשבה דנן יש להחיל את סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר ולא במשפט ) ולפיו "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". בהתאם לכך, קבע בית משפט השלום כי לעניין גובה ההשבה יש לבחון האם מתקיימות נסיבות העושות את ההשבה בלתי צודקת וכן יש לבחון את מוסריות התנהגותם של הצדדים האחד כלפי משנהו. בית משפט השלום הדגיש כי בפסק דינו הקודם של בית משפט השלום נקבעו ממצאים חמורים כנגד מר זידן ובמיוחד באשר להתנהגותו שהביאה לביטול ההסכם ושכל מטרתה הייתה להפעיל לחץ על משפחת דכנר כדי שתיכנע לדרישתו להחלפת יחידות המגורים, כך שמשפחת זידן תזכה בחלק התחתון של המקרקעין ומשפחת דכנר בחלק העליון.

6.

בית משפט השלום ציין כי בפסק הדין הקודם נקבע שגם למשפחת דכנר חלק מסוים במחלוקת, מאחר ובמהלך ביצוע עבודות הבנייה היא חרגה מתוכניות הביצוע ומבלי לקבל הסכמת משפחת זידן מראש. ואולם, נקבע כי אותן חריגות לא מנעו הקמת יחידת המגורים של משפחת זידן במקום המיועד לה, וממילא לא בשל אותן חריגות בניה בוטל הסכם השיתוף אלא בשל מניעים זרים של מר זידן ולכן אין לתת חשיבות מרובה לאחריות משפחת דכנר בביטול ההסכם. משכך, קבע בית משפט השלום כי זידן זכאי להשבה בגובה של 60% בלבד מהכספים ששילם לבניית יחידת המגורים של משפחת דכנר. ואולם, בית משפט השלום קבע כי מר זידן זכאי רק להשבת מחצית הסכום האמור שכן גב' זידן לא הייתה צד להליכים והוא לא הציג היתר לייצגה במסגרתם. בנוסף לכך, קבע בית משפט השלום כי טענות משפחת דכנר לא הוכחו ולכן יש לדחות את תביעתם לחייב את מר זידן בתשלום של 80,000 ש"ח.

7.

בית משפט השלום קבע, בין היתר על דרך האומדנא כאמור, כי על משפחת דכנר להשיב למר זידן סכום של 70,000 ש"ח. כמו כן קבע בית משפט השלום כי אף מר זידן טען שהסכם השיתוף פקע ומשכך אף לשיטתו יש לקבל את תביעת משפחת דכנר לביטול

סעיף 6 להסכם השיתוף. על פסק דין זה הוגש ערעור וערעור שכנגד.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

8.

בית המשפט המחוזי אישר את פסק דינו של בית משפט השלום בכל הנוגע לתביעתה של משפחת דכנר ובהתאם לכך הורה על דחיית ערעורה של משפחת דכנר. ואולם, באשר לערעורו של מר זידן, נקבע כי יש לשנות את סכום ההשבה כלפיו באופן הבא: הסכום ששילמו בני הזוג זידן במהלך שנת 1997 עומד על סך של 519,000 ש"ח. מתוך סכום זה יש להפחית אגרת בנייה מלאה בסך של 164,642.90 ש"ח, נכון לאותו מועד (15.1.1997) וכן סכום של 50,000 ש"ח בגין החציבה שבוצעה במקרקעין. מכאן שנותרת יתרה של 304,357.50 ש"ח. מתוך הסכום הנ"ל יש להפחית סכום נוסף בגין בנייה של הרכוש המשותף. ואולם, נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי הבנייה ברכוש המשותף הייתה מזערית ולכן אין לקבל את קביעתו של בית משפט השלום בעניין זה.

לכן, הורה בית המשפט המחוזי על הפחתת סכום של 20,000 ש"ח בלבד בגין בניית הרכוש המשותף (נכון לאותו מועד). כלומר, לפי חישוב זה הסכום המגיע למשפחת זידן הוא 284,357.50 ש"ח. ואולם, נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי מר זידן יכול לקבל רק מחצית הסכום שכן גב' זידן לא הייתה צד להליכים. משכך נקבע כי מר זידן זכאי להשבה של 142,178.75 ש"ח בלבד וסכום זה יש לשערך בהפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.1997 ועד למועד מתן פסק הדין בערעור.

נימוקי הבקשה

9.

המבקשים אינם מיוצגים וככל שניתן להבין מבקשתם טוענים הם כי שגה בית המשפט המחוזי משהעריך את הבנייה ברכוש המשותף בסך של 20,000 ש"ח בלבד. לטענת המבקשים, סכום הבנייה ברכוש המשותף לא הוכח כלל על ידי מר זידן ואילו נושא זה אינו מצוי בתחום הידיעה השיפוטית. כמו כן מפנים המבקשים לחוות דעתו של מהנדס הבניין מר נחום פרמינגר מיום 4.7.2010, וטוענים הם על בסיסה כי עלות הבניה ברכוש המשותף עבור כל משפחה הייתה בגובה של 313,000 ש"ח, ולכן סטייתו של בית המשפט המחוזי לעניין הערכת שווי הבנייה ברכוש המשותף מגיעה כדי 1450%.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי לבקש את תגובת המשיב.

11.

הבקשה אינה ממלאת אחר המבחנים למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי", אשר נקבעו בפסיקתו המושרשת של בית משפט זה, לפיה הרשות תינתן רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך ב 1273-1271 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. בנסיבות העניין לא שוכנעתי מטיעוני המבקשים כי מתעוררות בעניינם שאלות כגון דא. כל טיעוניהם מתמצים בנסיבות המקרה דנן בלבד, דהיינו בנתונים עובדתיים קונקרטיים בדבר עלות בניית הרכוש המשותף. אין בכך לגלות כל שאלה עקרונית או משפטית.

12.

בבחינת למעלה מן הצורך, דין טענותיו של המבקש להידחות גם לגופו של עניין. אין בחוות הדעת שהציגו המבקשים כדי להועיל להם, שכן תאריך חוות הדעת הוא 4.7.2010 בעוד שפסק הדין בערעור ניתן עוד ביום 8.6.2010, ומכך יש להסיק כי חוות דעת זו הונחה לראשונה לפני בית משפט זה ולא הייתה לפני בית המשפט המחוזי, ולא כל שכן לפני בית משפט השלום. ברי, כי הביקורת הערעורית על פסיקתו של בית המשפט המחוזי צריכה להתבצע על רקע הבסיס העובדתי שהונח לפניו, ולכן אין להיזקק לחוות הדעת. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי העריך את עלות הבנייה ברכוש המשותף בהתאם למסכת הראיות שהונחה לפני בית משפט השלום, ומשכך היה רשאי לקבוע את אשר קבע. מעבר לכך, משפסיקתו של בית משפט השלום בנוגע לעלות הבנייה ברכוש המשותף בוססה על דרך האומדנא, ברי כי גם בית המשפט המחוזי היה רשאי לבחון את מצב הדברים בדרך זו.

13.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. משכך, התייתר הצורך להכריע בבקשה לסעד זמני שהגישו המבקשים ביום 15.11.2010. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובת המשיב לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות.