רע"א 6087/02 שרה זלוטי נ. עו"ד חלים מחול

המבקשת וגרושה מאיר זלוטי ז"ל (להלן: המנוח) היו הבעלים של מחצית הזכויות בנכס מסחרי בעיר חיפה, הכולל 10 חנויות, אשר הושכרו בזמנים שונים לבעלי עסקים תמורת דמי שכירות (להלן: הנכס). במחצית השנייה של הזכויות בנכס החזיק אדם שלישי ובפועל, חילקו ביניהם בעלי הזכויות את השימוש בחנויות, באופן שכל בעל זכות השכיר באופן בלעדי מספר חנויות ונהנה לבדו מדמי השכירות שהתקבלו בגין כך.

בפסק בורר, שניתן בשנת 1989 במסגרת הליכי הגירושין שניהלו בני הזוג זלוטי ואושר על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה, נקבע כי בבעלות המבקשת מחצית מזכויותיהם של בני הזוג בנכס, דהיינו רבע מכלל זכויות הבעלות בנכס. עוד נקבע בפסק הבורר, כי המבקשת זכאית, בין היתר, לדמי מזונות מהמנוח וכן למחצית מהכנסותיהם של בני-הזוג מדמי שכירות, שהניב חלקם בנכס בשנים 84'-89'.

בשנת 1991 הורה בית-המשפט המחוזי בחיפה, לבקשת המנוח, כי ניהול החנויות שבשימושם הבלעדי של בני הזוג זלוטי, יחולק בין בני הזוג באופן שכל אחד מהם יקבל לשימושו הבלעדי מחצית משטחי המסחר של חנויות אלה.

בשנת 1992 נפטר המנוח ובשנת 1999 ניתן צו לניהול עזבונו בפשיטת רגל. או-אז הגישה המבקשת למנהל העיזבון תביעת חוב בגין התשלומים שבהם חב המנוח ושטרם נפרעו עד לאותו מועד. ביני לביני, פנתה המבקשת ללשכת ההוצאה לפועל במטרה לגבות את חובה מעיזבון המנוח, וביום 31.5.1994 מונה כונס נכסים לנכס לשם השכרת זכויות המנוח בנכס והעברת דמי השכירות למבקשת על חשבון החוב.

עם מינויו למנהל העיזבון בפשיטת רגל פנה המשיב 1 לבית-המשפט המחוזי בחיפה בבקשה למתן הוראות, בגדרה ביקש כי בית-המשפט יחייב את המבקשת למסור לידיו פירוט של כל ההכנסות שהפיקה מהנכס וכן להפקיד בקופת העיזבון מחצית מהכנסות אלה.

בית-המשפט המחוזי (השופט רון שפירא) נענה חלקית לבקשה במובן זה, שהמבקשת חויבה להגיש למשיב 1 פירוט של סך הכנסותיה מהנכס מיום פטירת המנוח ונקבע, כי העיזבון זכאי למחצית מהסכומים שהתקבלו בגין חלקם של בני הזוג בנכס. ואולם, בית-המשפט המחוזי סייג קביעתו זו בכך, שזכאותו של העיזבון לקבלת כספים מהמבקשת תהא כפופה לחבות העיזבון כלפי המבקשת, אם תוכח, לאחר בירור תביעת החוב שהגישה, ואשר-על-כן נדחתה עריכתו של מאזן החובות בין המבקשת לעיזבון עד לאחר שהמשיב 1 יכריע בתביעת החוב כאמור.

כנגד החלטות אלה מופנית הבקשה שבפני, בגדרה טוענת המבקשת, כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי משנת 1991 קבע הסדר של חלוקה-בעין של החנויות, בהתאם לסעיף 39(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) ובאופן שלכל אחד מבעלי הזכויות בנכס הוענקה הבעלות בחלק מסוים מהנכס. לטענת המבקשת, ההחלטות נושאות-בקשה זו סותרות את פסק-הדין האמור, שכן פירושן המעשי הוא, שעל המבקשת לשתף את העיזבון בפירות הנכסים שהוקנו לה בהסדר החלוקה. המבקשת טוענת, כי לא החזיקה בשום נכס השייך לעיזבון, וכי כל פעולותיה נגעו לנכסים שבבעלותה הבלעדית, או שנעשו בהתאם לצו של ראש ההוצאה-לפועל שהתיר לה, כאמור, ליהנות מפירות נכסי המנוח בגדרי פירעון חובו כלפיה.

לטענת המבקשת, יישום ההחלטות האמורות יפגע בזכותה לפרטיות וכן יחייב אותה בהוצאות כספיות ניכרות. עוד טוענת היא, כי בית-המשפט המחוזי חרג מסמכותו בכך שפסק למשיב 1 יותר משביקש, עת חייב את המבקשת להגיש פירוט הכנסותיה כבר ממועד פטירת המנוח, בעוד שבקשת המשיב 1 התייחסה רק לתקופה שמיום מתן הצו לניהול העיזבון בפשיטת-רגל. לאור כל האמור, מבקשת המבקשת לבטל את החלטות בית-המשפט המחוזי, ובתוך כך לבטל את חיובה בהוצאות המשיב 1 בגדרי ההליך שהתנהל.

המשיב 1, מצדו, טוען כי מעולם לא התקיימה כל חלוקה-בעין של הנכס, וכי המבקשת השכירה ועודה משכירה חנויות שיוחדו, על-פי הסכם החלוקה, למנוח.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, דעתי היא כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי. אין לקבל את טענת המבקשת, כי הנכס חולק בעין בין בעלי הזכויות בו. סעיפים 39-38 לחוק המקרקעין מתנים קיומה של חלוקה-בעין בקיומו של הסכם בין השותפים, שאושר בידי המפקח על רישום המקרקעין, או בצו בית-משפט. במקרה שלפנינו לא הוכח קיומו של הסכם כזה ולא ניתן צו כאמור. החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה משנת 1991 נוגעת אך לשני שותפים מתוך השלושה ומוגבלת היא, כלשונה, לחלוקת ניהול החנויות. נמצא, כי בפנינו הסכם לחלוקת השימוש בנכס ואילו הבעלות בו נותרה משותפת למבקשת, לעיזבון ולאדם השלישי.

ההסכם לחלוקת השימוש, אשר קיבל – למצער, ככל שהדבר נוגע למבקשת ולמנוח – תוקף של פסק-דין, מחייב את מנהל העיזבון כמי שבא בנעלי המנוח, מיום פטירת הלה. בגדרי ההסכם, זכאי כל אחד מהצדדים לעשות שימוש בלעדי בחנויות המוקצות לו ובכלל זה ליהנות מפירות השכרתן, אך הוא מוותר, כל עוד ההסכם תקף, על זכותו לקבלת שכר ראוי בגין השימוש שעשה הצד השני בנכס המשותף (כהוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין), ומחלקו היחסי בפירות שהפיק הלה במהלך שימוש זה (סעיף 35 לחוק המקרקעין). מכאן, שכל אחד מהצדדים זכאי להכנסות שהניב החלק שבשימושו, ולהן בלבד, בלא תלות בשימוש שעשה הצד האחר בחלקו.

מצב דברים זה מתקיים כל עוד לא הופר ההסכם או בוטל. בגדרי בקשה זו איני נדרשת לקבוע אם המבקשת הפרה את ההסכם, ועניין הוא לבית-המשפט המחוזי לענות בו. ברי, כי כל עוד לא ערך בית-המשפט המחוזי בירור עובדתי של העניין, לא תוכל לעמוד מסקנתו ולפיה חייבת המבקשת לשלם לעיזבון מחצית מהכנסותיה מהנכס. ברור גם, כי לצורך קיומו של בירור כאמור, נדרש כי המבקשת תגלה אם היו לה הכנסות מחלקי הנכס שבשימושו הבלעדי של העיזבון ולשם כך עליה להגיש את פירוט חשבונותיה כפי שהורה בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הבקשה מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שקביעתו של בית-המשפט המחוזי בדבר חבותה העקרונית של המבקשת כלפי העיזבון – שאינה מתחשבת בקיומו של ההסכם לחלוקת השימוש כאמור – בטלה, ואילו המבקשת תמציא לידי המשיבים בתוך 60 ימים תחשיב מפורט של כלל הכנסותיה מהנכס מיום פטירת המנוח, לאורו יוכל המשיב 1, ככל שתימצא לו עילה לכך, לפנות לבית-המשפט המחוזי בבקשה לקביעת חבות המבקשת כלפיו, אם ישנה.

בנסיבות העניין, איני רואה לבטל את הצו להוצאות שנתן בית-המשפט המחוזי ואיני קובעת צו להוצאות הליך זה שבפניי.