רע"א 6113/98 דרעי עמוס נ. מינהל מקרקעי ישראל

1.אביהם של המבקשים החזיק כדייר מוגן במבנה בראש פינה ששימש כבית קפה ומסעדה בשם "ירדן". המבקשים עבדו עימו וסייעו לו בהפעלת המקום ובניהולו. בשנת 1985 הוגשה כנגד האב תביעה לפינוי המושכר ולתשלום דמי שכירות. בית משפט השלום בצפת קבע כי על האב לפנות את המושכר ולשלם את דמי השכירות שנתבעו. למרות האמור בפסק הדין לא פונה המושכר. האב, ולאחר מותו המבקשים, המשיכו לשלם למשיב דמי שכירות עד שנת 1990. באותה שנה הועלה שיעור דמי השכירות באופן ניכר. המבקשים שילמו את סכום דמי השכירות שלא היה שנוי במחלוקת לקופת בית המשפט. במועד זה הגיש המשיב תביעה לבית משפט השלום בקרית שמונה בו נתבע סילוק ידם של המבקשים מהמושכר. תביעה זו נשענה על פסק הדין משנת 1985.

2.בית משפט השלום בקרית שמונה (השופטת נ' מוניץ) דחה את תביעת הפינוי. נקבע, כי הוסכם בין הצדדים לוותר על פסק הדין משנת 1985, המורה על פינוים של המבקשים מהמושכר. בית המשפט קבע כי המבקשים שילמו למשיב את חובו וזה בא על סיפוקו ונמנע מלתבוע את אכיפת פסק הדין. מכוח הסכמה זו המשיכו המבקשים לשלם למשיב שכר דירה עד שנת 1990. בית המשפט דחה טענות נוספות של המשיב שהצדיקו, לטענתו, את הפינוי וקבע כי המבקשים הם דיירים מוגנים בנכס.

3.ערעורו של המשיב לבית המשפט המחוזי בנצרת (ע"א 368/98) התקבל. בית המשפט (הנשיא י' אברמוביץ, והשופטים: ג' גינת ומ' הס) קבע כי פסק הדין משנת 1985, בו חוייבו המבקשים לפנות את המושכר, בעינו עומד. בית המשפט ציין כי בפני הערכאה הראשונה לא הובאה כל ראיה על הסכמה בין הצדדים לוותר על פסק הדין של הפינוי. נקבע, כי אין ללמוד מהמשך תשלום שכר הדירה על ידי המבקשים על הסכמה מצד המשיב שלא לאכוף את פסק הדין האמור. בהתאם, נקבע כי לאביהם של המבקשים לא היתה במותו כל זכות במושכר וממילא אין להכיר במבקשים כדיירים מוגנים. כנגד המבקשים ניתן צו פינוי. בקשה שהגיש המשיב לתיקון פסק הדין כך שיוספו בו מספרי החלקות שבמחלוקת, נדחתה. בית המשפט קבע כי מהתובענה והראיות לא ניתן היה ללמוד באילו חלקות מדובר. נקבע כי פסק הפינוי מתייחס למסעדה שהיא נכס מוגדר ואין כל ספק לגבי זיהויו.

4.בפני בקשת רשות ערעור בה יוצאים המבקשים כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עיקר טענותיהם של המבקשים מופנות כנגד מסקנתו של בית המשפט לפיה פסק הדין משנת 1985, המורה על סילוק ידם מהמושכר, בעינו עומד. המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט כאשר דחה את מסקנת הערכאה הראשונה לפיה הסכימו ביניהם הצדדים לא לאכוף את פסק הדין. לטענת המבקשים מסקנתה של הערכאה הראשונה נשענה על שורה על עדויות וראיות, אשר משקלן המצטבר הוביל למסקנה המבוססת כי אין לפנותם מהמושכר. נטען, כי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הראשונה נעשתה שלא כדין וללא הצדקה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי בהעדר פירוט של חלקת המקרקעין ביחס אליה ניתן צו הפינוי, בטל פסק הדין המורה על פינוים.

5.לאחר שבחנתי היטב את הבקשה שבפני, הגעתי למסקנה כי דינה להדחות. הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה. רשות זו נועדה לאותם מקרים חריגים ויוצאי דופן המעלים שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית בעלת השלכות רחבות. רשות ערעור לא תינתן במקרים בהם עוסקת הבקשה במקרה הבודד ובנסיבותיו המיוחדות (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). לא מצאתי במקרה שלפני את אותה שאלה רחבה הדרושה לצורך מתן רשות ערעור. כל עניינה של הבקשה הוא בשאלת תוקפו של פסק הדין משנת 1985 שהורה על פינוי המושכר על ידי אביהם המנוח של המבקשים. המחלוקת בין הצדדים בשאלת קיומה או העדרה של הסכמה שלא לאכוף את פסק הדין האמור, נדונה והוכרעה על ידי הערכאות הקודמות. אין כל הצדקה כי אתערב בשיקול דעתו ובמסקנותיו של בית המשפט קמא. גם בטענה בדבר הפגם בזיהוי המקרקעין אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור. בנסיבות אלה דין הבקשה להדחות.

הבקשה נדחית.