רע"א 613/97הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ. עו"ד גולדשטיין יעקב

השופט ת' אור :

1.בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין ( להלן: בית הדין הארצי ), על פיו אושר עונש שהוטל על עורך דין יעקב גולדשטיין ( להלן: המשיב ) על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו ( להלן: בית הדין המחוזי ). בטיעון בפנינו חזר בו בא כוחו של המשיב, ד"ר משגב, מערעורו (בתיק על"ע 2758/97), ונותר להכרעה ערעורו של הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב ( להלן: הועד המחוזי ) בעל"ע 613/97.

2.המשיב הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה, על פי הודאתו, בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע וקבלת דבר במירמה, עבירות לפי סעיפים 429(1) ו415- סיפא, ביחד עם סעיף 26 לחוק העונשין, תשל"ז1977-. עונשו נגזר ביום 19.10.93 למאסר על תנאי לתקופה של 20 חודשים ולקנס בסך 50,000 ש"ח. העונש אשר הושת על המשיב תאם עסקת טיעון אשר נערכה בין התביעה למשיב.

העבירות בוצעו על ידי המשיב בשנת 1984. המדובר בשני מקרים בהם ערך המשיב חוזים פיקטיביים, אשר הוא ידע שאין הם משקפים את האמת, והחתים עליהם את הצדדים לחוזים. בחוזים אלה ננקבו מחירי רכישה של דירות בסכומים גבוהים שאינם תואמים את מחירן האמיתי של הדירות, וזאת על מנת לאפשר לשני זוגות מלקוחותיו לקבל הלוואות ממשרד השיכון באמצעות בנק למשכנתאות, בסכומים גבוהים מאלה שהיו מקבלים לו שיקפו החוזים את מחירן האמיתי של הדירות. בדרך זו הוצאו ממשרד השיכון במירמה סכומי כסף מעבר למגיע לאותם שני זוגות. לחברת "עמידר", מוכרת הדירות, נמסרו סכומים נמוכים מאלה שהתקבלו מהבנק למשכנתאות, ויתרתם של הסכומים נשארה מופקדת בחשבונו הבנקאי של המשיב. יתרה זו הוחזרה לבנק למשכנתאות, מחשבונו של המשיב, בשנת 1986.

3.על פי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, אם הורשע עורך דין בעבירה פלילית בבית משפט, רשאי בית דין משמעתי מחוזי, על פי בקשת קובל, להטיל עליו את אחד העונשים הקבועים בסעיף 68 לחוק, אם מצא שבנסיבות העניין היה בעבירה משום קלון. על פי סמכותו זו, ולאחר שמצא שיש בעבירות בהן הורשע המשיב משום קלון, הטיל עליו בית הדין המחוזי עונש של השעיה מחברותו בלשכת עורכי הדין לתקופה של שלוש שנים, מתוכה תקופה של שנה תהא השעיה בפועל ויתרת השנתיים תהא על תנאי למשך שלוש שנים, לבל יעבור עבירה שיש עמה קלון. כן החליט בית הדין המחוזי, להשעות את המשיב זמנית מלעסוק במקצוע עריכת הדין מיום 1.6.96 עד להכרעה סופית בערעור, אם יוגש. כן חוייב לשלם הוצאות ללשכה בסך 1,000 ש"ח. ערעורים שהוגשו על החלטה זו לבית הדין הארצי נדחו. ערעור הועד המחוזי שבפנינו הוא על פסק דינו של בית הדין הארצי.

4.העבירות בהן נכשל המשיב חמורות הן. מדובר במעשי מירמה מתוכננים לקבלת כספים מרשות ציבורית. לצורך זה, ניסח המשיב חוזים כוזבים והחתים עליהם את הצדדים, כל זאת כדי שייעשה בהם שימוש לצורך קבלת הכספים. כספים אלה, שהושגו במירמה, הופקדו בחשבון על שמו למשך תקופה של כשנתיים, אם גם בסופו של דבר החזירם לבנק. התנהגות כזו לא רק שיש עמה קלון למי שנכשל בה, אלא יש בה גם לפגוע בשמו הטוב של מקצוע עריכת הדין.

5.הובאו בפנינו, כמו בפני הערכאות הקודמות, נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המשיב, ולא התעלמנו מהן. אך משקלן של נסיבות אלה מועט לעניין העונש, שעה שהתנהגותו של עורך הדין נגועה בקלון, ויש בה כדי לחתור תחת רמתו ושמו הטוב של מקצוע עריכת הדין. מי אשר ממיט קלון על המקצוע, על בתי הדין המשמעתיים של אותו מקצוע להסיק את המסקנות המתבקשות לעניין המשך השתייכותו אליו. כך ישמרו על טוהר שמו של המקצוע, וכך יגנו על הציבור הרחב בפני מי שאינם זכאים על פי התנהגותם להשתייך אליו (ראו, לדוגמה: על"ע 4/83 מאירוב נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב , פ"ד לט(1) 75; וכן על"ע 1/64 מרגלית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יח(2) 601, 605).

אכן, דעתי היא, שהעונש אשר הוטל על המשיב אינו הולם את נסיבות מעשי המרמה בהם הורשע. כדי לבטא את קלון התנהגותו, היה מקום להחמיר בצורה ניכרת ביותר בעונש ההשעיה שהוטל עליו.

6.הנימוק העיקרי לקולא, אותו הדגישו בית הדין האזורי ובית הדין הארצי, הוא פרק הזמן הארוך שחלף מאז ביצוע העבירות ועד לגזירת דינו. פרק זמן ניכר חלף עד שהוגש נגד המשיב ההליך הפלילי לבית המשפט המחוזי בחיפה, שרק בעקבותיו הוגשה הבקשה לפי סעיף 75 לחוק. כתוצאה מכך, רק כשתים עשרה שנים לאחר ביצוע העבירה הוטל על המשיב העונש המשמעתי. אין צורך לומר, שחלוף הזמן, מאז ביצוע העבירה ועד לגזירת העונש, הינו שיקול שיש לתת לו משקל. עם זאת, אין בשיקול זה להצדיק הקלה כה ניכרת בעונש לו ראוי המשיב.

7.הובא לידיעתנו, שהמשיב הורשע, בשני תיקים נפרדים, בעבירות נוספות על ידי בית הדין המחוזי. בתיק האחד (בד"מ 168/93) הורשע במעשים של אי דיווח ואי העברת כספים ללקוח תוך זמן סביר מגבייתם, ונדון ב10.7.97- לשמונה שנות השעיה, מהן חמש שנים השעיה בפועל והיתרה על תנאי. בתיק אחר (בד"מ 90/96) נדון לנזיפה, בגין אי דיווח כספי ללקוח, עיכוב מסמכים שלא כדין ויחס בלתי חברי לחבר למקצוע. אך יש להזכיר, שפסקי הדין בשני עניינים אלה אינם סופיים ותלויים בגינם ערעורים בפני בית הדין הארצי.

לא התעלמנו גם מכך, שבינתיים סיים המשיב לרצות את עונש ההשעיה בתיק שבפנינו, ויש לתת לכך משקל בגזירת הדין.

8.בא כוחו של המשיב, אשר טען למשיב את כל שניתן לטעון, בקש לשכנע, בין היתר, שלא היתה בנסיבות המקרה הצדקה להגשת ערעור זה על ידי הועד המחוזי. הוא ביקש להקיש ממקרה אחר, בו גילה הועד התחשבות כלפי עורך דין אחר שהועמד לדין, שגם בעניינו של המשיב לא היתה הצדקה להגשת הערעור. לא נחווה דעתנו ביחס למקרה האחר, אשר לא כל נסיבותיו באו בפנינו. גם לא נחווה דעתנו לגבי מדיניות הענישה של בתי הדין המשמעתיים במקרים אחרים, באשר לא כל התמונה הנוגעת למדיניות זו הובאה בפנינו. אך זאת נוכל לומר, שבענייננו שלנו העונש שהוטל על המשיב אינו הולם את רמת הענישה הראויה בגין העבירות בהן הורשע המשיב.

9.על סמך כל האמור לעיל, ובהתחשב בכלל הנסיבות, אנו מחליטים לקבל את הערעור, במובן זה שבמקום עונש ההשעיה של שנה אחת בפועל יבוא עונש השעיה מחברות בלשכה לתקופה של חמש שנים. יתר חלקי גזר הדין ישארו בעינם.

ש ו פ ט

השופטת ט' שטרסברג-כהן :

אני מסכימה. ש ו פ ט ת

השופט י' גולדברג :

אני מסכים. ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.