רע"א 6160/98 צבי שיר נ. יחזקאל שיר

1.בית המשפט המחוזי דחה בקשה לביטול פסק בורר ואישר את הפסק. על כך בקשת רשות הערעור שלפנינו.

טענות המבקש, שנדחו על ידי כבוד השופט ע' חבש, הן:

פעולה ללא סמכות או בחריגה ממנה; העדר הנמקת הפסק, כאשר חובה לנמקו; העדר פסיקה בנושאים שנמסרו להכרעתו; מתן פסק בפשרה בניגוד להליכים בין הצדדים ובכך, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי ועיוות דין.

2.השופט קמא דן בכל אחת ואחת מן הטענות הללו ולא מצא בהן ממש, הן מהבחינה העובדתית והן מהבחינה המשפטית. הוא קבע כי הבורר לא חרג מסמכותו; כי הוסמך על ידי הצדדים ליתן פסק על דרך הפשרה; כי על אף שנקבע כי עליו לנמק את פסקו, אין הדבר חל כאשר ניתן פסק-דין על דרך הפשרה מתוקף הסמכתו לכך על ידי בעלי הדין בהסכם הבוררות; וכי לא נגרם שום עיוות דין ושום פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי.

3.קביעותיו והנמקותיו של שופט קמא, מקובלות עלי. מתוך החומר עולה, כי הבורר עשה מלאכתו נאמנה וכי לאחר 4 שנים בהם התנהלה הבוררות שהשתרעה על פני 2,500 עמודים, ניתן על-ידו פסק על דרך הפשרה אחרי שבדק, שקל ואיזן את כל החומר שהיה בפניו. בסופה של דרך ולאור ריבוי המחלוקות על כל שאלה ושאלה שעלתה במהלך הבוררות, העדיף הבורר דרך מתן פסק על דרך הפשרה שהוסמך לה, על פני ניתוח כל העדויות והטענות ועל פני קביעת ממצאים המבוססים על חוק ועובדות.

השאלה היחידה שהתלבטתי בה היא שאלת ההנמקה. בהסכם הבוררות נקבע כי הבורר יהיה חייב לנמק את פסקו. עוד נקבע, כי "הבורר לא יהיה קשור לסדרי הדין ולדיני הראיות ויהא מוסמך לפסוק הן לדין והן לפשרה". השאלה העולה היא האם גם בפסקו "לפשרה", חייב הבורר לנמק את פסקו משום הסעיף האמור בהסכם הבוררות? נראה לי שהתשובה היא שלילית ומקובל עלי כל שנאמר על-ידי השופט קמא בהנמקתו המקפת בעניין זה. אני סבורה שאת דרישת ההנמקה יש לקרוא בשינויים המחוייבים לפי העניין, ומשהוסמך בורר בהסכם הבוררות לתת פסק בפשרה, רשאי הוא לתת פסק כזה גם אם אחד הצדדים משנה דעתו ואינו מסכים שינתן כזה. משניתן פסק כזה, הרי זה פסק שלפי טבעו, טיבו ומהותו אינו מחייב הנמקה והסמכות לתיתו מקבילה לזו הניתנת לבית משפט לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- ולפי סעיף 4(ג) לחוק פיצויים לנפגעי-תאונות דרכים, התשל"ה1975-. בפסק כזה, המטרה היא לסיים את הסכסוך בפשרה הוגנת גם מבלי להכריע בעימותים ובחילוקי הדעות הרבים המתגלעים בין הצדדים. בשקלי את כל אלה הגעתי למסקנה כי הבורר לא היה חיב לנמק את הפסק שניתן על דרך הפשרה.

אשר על כן, הבקשה נדחית ללא הזמנת תשובה וללא צו להוצאות.