רע"א 6216/21שירביט חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' סוקול ) בת"א 49092-09-16 מיום 20.7.2021, שבה נדחתה בקשת המבקשת להביא ראיות לסתור את קביעותיה של ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי.

1.

המשיב נפגע בשנת 2016 פגיעה רב-מערכתית בתאונת דרכים, כשנהג באוטובוס הסעות במהלך עבודתו. התאונה הוכרה כתאונת עבודה. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי שדנה בתביעת המשיב לנכות בעקבות פגיעה בעבודה (להלן: ועדת הנכות בעבודה ), קבעה למשיב, בין היתר, שיעורי נכות כדלקמן: נכות נוירולוגית בשיעור 25%; נכות בגין הפרעה מוחית קוגניטיבית בשיעור 30%; ונכות אורתופדית בשיעור 15%.

2.

לאחר התאונה, המשיב הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המבקשת, מבטחת הרכב שבו נהג. כידוע, שיעורי הנכות הנקבעים על ידי הוועדות הרפואיות במוסד לביטוח לאומי, מחייבים גם בהליכים כאמור, מכוח סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק ).

3.

בהמשך לכך, ובהתאם לסיפא של סעיף 6ב לחוק, המבקשת הגישה בקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעתה של ועדת הנכות בעבודה, בנוגע לנכותו של המשיב, בתחום האורתופדי ובתחום הנוירולוגי. עוד ביקשה כי בית המשפט ימנה מומחים מטעמו, בין היתר, בטענה כי ועדת הנכות בעבודה לא לקחה בחשבון את העבר הרפואי של המשיב בקביעת שיעור הנכות האורתופדית; ולנוכח שוני בין שיעורי הנכות שנקבעו על ידי ועדת הנכות בעבודה, לבין אלה שנקבעו על ידי ועדת הנכות הכללית, שדנה גם היא בעניינו של המשיב.

4.

בהחלטתו מיום 20.7.2021, בית המשפט המחוזי דחה את בקשתה של המבקשת, וקבע כי אין מדובר באחד המקרים הנדירים בהם יש להתיר הבאת ראיות לסתור. בהחלטתו התייחס בית המשפט לרכיבי הנכות השונים שנזכרו בבקשה:

בנוגע לנכות האורתופדית, בית המשפט קמא קבע כי ועדת הנכות בעבודה הייתה מודעת לעברו הרפואי של המשיב עת העמידה את שיעור הנכות מהתאונה על 15%, לאחר שמצאה כי פגיעתו של המשיב בעקבות התאונה אינה קשורה במצבו הקודם. על כן, נקבע כי אין מקום להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה.

בנוגע לנכות הנוירולוגית נקבע כי אמנם יש שוני בין קביעת ועדת הנכות בעבודה לבין קביעת ועדת הנכות הכללית (25% מול 20%, בהתאמה, עקב פגיעה בעצב האולנרי), אך אין בכך כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור, שכן מדובר בשוני מינורי, שאינו מעיד על סתירה בממצאים רפואיים, כי אם על הערכה שונה לגבי מידת הפגיעה התפקודית המקנה נכות. הובהר, כי בעוד שוועדת הנכות בעבודה סברה כי הנכות שממנה סובל המשיב היא בינונית עד קשה, הרי שוועדת הנכות הכללית באה למסקנה כי מדובר ברמה בינונית.

בנוגע לנכות בגין ההפרעה המוחית הקוגניטיבית, נקבע כי אמנם, השוני בקביעות הוועדות נראה לכאורה גדול יותר (נכות בשיעור של 30% שנקבעה בוועדת הנכות בעבודה מול נכות בשיעור 10% בוועדת הנכות הכללית), ונסמך על סעיפים שונים בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע עבודה), התשל"ז-1956. אולם, הוועדות תיארו שתיהן את פגיעתו של המשיב באופן דומה, תוך התייחסות לחולשה בגפיים במידה קלה, וההבדל בשיעור הנכות נובע מהקביעה השונה לגבי הסעיף הרלוונטי לפגיעה, וכן מהחלטת ועדת הנכות הכללית, שלא לקבוע את מלוא שיעור הנכות בסעיף שעליו נסמכה. אם כן, קביעות הוועדות נסמכו על ממצאים דומים, ואין מקום להתיר הבאת ראיות לסתור בשל ההערכות השונות של הוועדות בנוגע למשמעות התפקודית של הפגיעות.

5.

מכאן הבקשה שלפניי. לעניין הנכות האורתופדית, המבקשת חזרה על טענתה כי הוועדה לא הביאה בחשבון את עברו הרפואי הרלוונטי של המשיב, שיש בו כדי להשפיע, לשיטתה, על שיעור הנכות שייקבע. לעניין הנכות הנוירולוגית והפגיעה הקוגניטיבית של המשיב, המבקשת טענה כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, לא מדובר בשוני מינורי הנובע מהערכות שונות, כי אם בשוני "מהותי ומשמעותי ביותר", ועל כן יש מקום להביא ראיות לסתור.

6.

דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובה.

הלכה ידועה היא כי הבאת ראיות לסתור את קביעות ועדות המוסד לביטוח לאומי לפי סעיף 6ב לחוק, תתאפשר במקרים חריגים בלבד, למשל אם נפל בעבודת הוועדה פגם משפטי חמור; אם אירע שינוי עובדתי מהותי במצבו של הנפגע; או בהינתן מידע רלוונטי שלא עמד לנגד עיני הוועדה הרפואית (רע"א 683/19 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית , בפסקה 4 והאסמכתאות שם (27.3.2019) (להלן: עניין

פלונית ); רע"א 3221/21 פלוני נ' עאמר , בפסקה 5 (8.6.2021); רע"א 668/20 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית , בפסקה 8 והאסמכתאות שם (13.5.2020)).

המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים. לעניין הנכות האורתופדית, כאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי, ועדת הנכות בעבודה הייתה מודעת לעברו הרפואי של המשיב. ואמנם, בדו"ח ועדת הנכות בעבודה, שצורף לבקשה, נכתב כי הוועדה עיינה בחוות דעת האורתופד ומקבלת אותה. בחוות הדעת האמורה, נכתב בין היתר כי "הוועדה עיינה בתיק הרפואי. מדובר אמנם ברישום עשיר אודות כאבי גב תחתון בעבר, אך יש פער גדול בין התאונה לרישומים אחרונים בעברו והן מדובר במצב תחלואתי. לעומת זאת, היה מעורב בתאונה קשה. לאור זאת, הוועדה לא מוצאת מקום לנכות עבר קודם". דברים אלה מדברים בעד עצמם. ועדת הנכות בעבודה הייתה מודעת היטב לעברו הרפואי של המבקש, ובחרה שלא לגרוע משיעור הנכות שנקבע, תוך שאימצה את חוות הדעת הרפואית שהייתה לפניה. מדובר בקביעה רפואית ומקצועית של הוועדה, שאינה מצדיקה מתן היתר להבאת ראיות לסתור.

לעניין הנכות הנוירולוגית, והנכות בגין ההפרעה המוחית הקוגניטיבית, מקובלות עליי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי, כי השוני שבין קביעת ועדת הנכות בעבודה לבין קביעת ועדת הנכות הכללית, אינו מצדיק הבאת ראיות לסתור, בהיעדר סתירה בממצאיהן הרפואיים של הוועדות, וזאת בשים לב להלכה כי בית משפט זה לא יתערב בהחלטתה של ערכאה דיונית בבקשה להביא ראיות לסתור למעט במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן (וראו רע"א 4704/12 סימן טוב נ' הראל חברה לביטוח בע"מ , בפסקה 6 והאסמכתאות שם (3.9.2012)).

מעבר לנדרש, אציין כי בפסיקת בית משפט זה נקבע כי " לצורך קבלת היתר להביא ראיות לסתור, אין די בהצבעה על פער בין עמדת הוועדה לבין עמדתו של מומחה מטעם הצדדים, או בין קביעות הוועדה מדרג ראשון לבין אלו של הוועדה לעררים" ( עניין פלונית , בפסקה 4). לנוכח תכליתו הברורה של סעיף 6ב לחוק, לקדם יעילות דיונית על ידי ייתור הצורך של בית המשפט לדון בדרגת נכותו של נפגע, הרי שלא כל פער בין קביעות שתי ועדות מטעם המוסד לביטוח לאומי, מצדיק הבאת ראיות לסתור (להרחבה בנוגע לתכליתו של סעיף 6ב, ראו עניין פלונית , בפסקה 14 והאסמכתאות שם).

7.

סוף דבר, שהבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות.