רע"א 6230/97 רונן בית עדה נ. שלום וייס

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ה' גרסטל) המ' 6608/97 במסגרת בר"ע 3260/97, שניתנה ביום 21.9.97.

1.המשיב הגיש תביעה לסילוק יד של המבקשים מנכס בבית משפט השלום ברמלה. בית משפט השלום (כב' השופטת ז' בוסתן) בפסק דינו מיום 22.4.96 קיבל את התביעה, במעמד צד אחד. על רקע זה הוגשה על ידי המבקשים בקשה לביטול פסק הדין. במקביל נפתחו הליכי הוצאה לפועל ונקבע כי הפינוי יתקיים ב6.3.97-. ביום 13.2.97 דחתה השופטת בוסתן את הבקשה לביטול פסק הדין. ביום 2.3.97 הגישו המבקשים בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל, וב3.3.97- הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה אחרונה זו של השופטת בוסתן, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת גרסטל). ביום 6.3.97 החליטה השופטת בוסתן בבקשת המבקשים לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל, כי ההליכים יעוכבו בכפוף להפקדת ערבות בסך 50,000 ש"ח עוד באותו יום. המבקשים ביקשו ארכה של מספר ימים להשגת הסכום, אך בקשתם נדחתה על ידי השופטת בוסתן. בעקבות החלטה זו, נחתם הסכם פשרה בין הצדדים לפיו ישלמו המבקשים בפועל סך של 8000 ש"ח למשיב, ותופקד ערבות בנקאית על יתרת הסכום. במסגרת ההסכם ניתנה למבקשים ארכה להגשת הערבות הבנקאית עד לצהרי יום ה3.4.97-. עוד הוסכם כי אם לא יעמדו המבקשים בתנאים אלה, תידחה הבקשה שהגישו לבית המשפט המחוזי, והמשיב יהיה רשאי להמשיך בהליכי הפינוי. בידי בא כח המשיב הופקדה הודעה לבית המשפט אותה היה רשאי להגיש רק אם לא יעמדו המבקשים בהתחייבויותיהם.

2.הדיון בבקשת רשות הערעור של המבקשים התקיים בבית המשפט המחוזי ב2.4.97-. החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ב8.4.97- ועל פיה בוטל פסק הדין של בית משפט השלום, ונקבע כי יתאפשר למבקשים להוכיח טענותיהם בבית המשפט. ביום 14.4.97 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה (המ' 5423/97) לביטול החלטה זו ולמתן פסק דין הדוחה את הערעור. בבקשתו ציין המשיב כי כבר ב3.4.97- הגישו הצדדים לבית המשפט, בהסכמה, את הודעת הפשרה אליה הגיעו, וזאת בעקבות אי מילוי ההתחייבויות מצד המבקשים. השופטת גרסטל קבעה בהחלטתה מיום 16.4.97, כי בעקבות הבאת הודעת הצדדים לידיעתה באיחור, ולאור היותה הודעה בהסכמה, היא נעתרת לבקשת המשיב ודוחה את הבקשה. ביום 14.5.97 הגישו המבקשים בקשה לביטול החלטה אחרונה זו של השופטת גרסטל, על יסוד נסיבות חתימת הסכם הפשרה המובילות לטענתם למסקנה שיש לבטלו, וחוסר סמכות ענינית של בית המשפט לתקן פסק דין לאחר נתינתו.

3.בהחלטתה נשוא בקשת רשות ערעור זו, מיום 21.9.97, דחתה השופטת גרסטל את הטענה לחוסר סמכות ענינית, בקובעה כי בנסיבות אלו היה מקום להשתמש בסמכותו הטבועה של בית המשפט לסטות ולשנות החלטות קודמות, הנובעת מהשאיפה למנוע עוול ואי צדק בולטים. עוד קבעה השופטת כי המבקשים לוקים בחוסר תום לב קיצוני כשהם מנסים להבנות מתקלה שאירעה במזכירות בית המשפט על מנת להתחמק מביצוע התחייבויותיהם החוזיות מבלי לנסות, בו זמנית, להביא לביטולן של התחייבויות אלה בדרך חוקית.

4.המבקשים פנו, איפוא, לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור על ההחלטה. בבקשתם הם טוענים ראשית , כי לאור כלל סופיות הדיון, אין לבית המשפט סמכות לבטל החלטה לאחר שסיים את הדיון בתיק. כמו כן נטען כי לבית המשפט אין סמכות טבועה לתקן את פסק דינו, כיון שנקבע בפסיקה כי מקום שנושא דיוני הוסדר בדין - אין מקום לסמכות טבועה. לטענתם, כיון שסוגית תיקון פסק דין הוסדרה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, הרי שאין מקום לשימוש בסמכות טבועה בענין זה. לגופו של ענין, נטען כי גם אילו היתה סמכות טבועה במקרה דנן, הרי שלא היה זה ראוי להשתמש בה, כיון שהפגיעה בצדק אינה קשה ובולטת כנדרש, אלא להפך - עיקר הפגיעה נגרמה למבקשים עצמם. בהמשך טוענים המבקשים כי גם אם חטאו בעצמם בכך שלא פעלו מוקדם יותר לביטול ההסכם, הרי שמעשם אינו מגיע כדי חוסר תום לב, שכן למרות הנסיבות בהן נחתם ההסכם - עשו מאמץ לקיימו, וממילא העונש של פינוים מהקרקע קיצוני ובלתי צודק.

5.בתגובתו טוען המשיב, כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 16.4.97 לדחות את הבקשה היא למעשה פסק דין המבוסס על הסכם בין הצדדים, וכי היה על המבקשים להגיש בקשת רשות ערעור לביטול ההחלטה לבית המשפט העליון או לעתור לביטול הסכם הפשרה בדרך הקבועה בהלכה ובפסיקה. לטענתו, משבחרו המבקשים שלא לפעול בדרכים אלו אלא לפנות שוב לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול ההחלטה, חלף המועד להגשת הבקשה לבית המשפט העליון על פסק דין של בית המשפט המחוזי, וכיון שההחלטה על דחית הבקשה אינה החלטה במעמד צד אחד בלבד, הרי שאין בהגשת הבקשה לביטולה בכדי להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. טענה נוספת של המשיב היא כי המבקשים מנועים מלטעון טענות עובדתיות באשר לחזקה בנכס נשוא פסק הדין. עוד הוא טוען כי המבקשים אף נמנעו מלהיחקר על תצהירם בפני בית המשפט המחוזי, וביקשו להעלים עובדה זו. נטען כי הסכם הפשרה בין הצדדים הוגש על ידי המשיב כדין ובזמן למזכירות בית המשפט המחוזי (ב3.4.97- בצהרים) אך בשל תקלה במזכירות לא הובאה ההודעה המוסכמת בפני בית המשפט לשם מתן החלטתו מיום 8.4.97. המשיב גורס כי לבית המשפט המחוזי סמכות טבועה לתקן את פסק הדין כיון שהביטול נסמך על הסכם מחייב בין הצדדים.

6.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובחומר המונח לפני, נחה דעתי כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה, בשבתו לדין כערכאה שלישית, לא ידון אלא כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית מיוחדת (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123). סוגיה ממין זה אינה מתעוררת בבקשה שלפני.

הבקשה נדחית.