רע"א 6244/08 יוסף אסעד-קבלן לעבודות בניין נ. מדינת ישראל/משרד התשתיות הלא

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 4246/07 (סגן הנשיא גריל והשופטים גרשון ווילנר), מיום 4.6.2008, לפיו נדחה ערעורו של יוסף אסעד – קבלן לעבודות בנין (להלן

המבקש ) – על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה בת"א 1649/03 (השופט רניאל), מיום 28.1.2007, בו נדחתה תביעה שהגיש נגד מדינת ישראל/משרד התשתיות הלאומיות (להלן המדינה ). עניינה של התביעה – תוקפה של המחאת זכויות כלפי המדינה, לאור סעיף 31ב) לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985 (להלן גם החוק ).

ב.

ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין: המבקש הגיש תביעה בבית משפט השלום בחיפה נגד המדינה, ובמסגרתה תבע לחייבה לשלם לו סכום של 640,323 ש"ח בעבור עבודת הנחת קו ביוב בשטחה של מועצה מקומית עין קיניה (להלן המועצה). התביעה נדונה בסדר דין מקוצר. הקבלן טען כי קיזוז חוב לשלטונות המס מן התשלום לחברה הקבלנית שזכתה במכרז לביצוע העבודה, נעאמנה יוסף ואחיו בע"מ (להלן החברה ), נעשה שלא כדין, מאחר שהודעה על המחאת זכותה של החברה אליו הועברה והתקבלה במשרד התשתיות הלאומיות

בטרם הועברו התשלומים. לפיכך, כך טען, על המדינה להשיב לו את כספו. מנגד, טענה המדינה, כי לא נתקבלה במשרדה הודעה בדבר המחאת זכותה של החברה אל המבקש, אלא לאחר שהעבירה את התשלומים לחברה. עוד טענה המדינה כי המחאת הזכות אינה אפשרית על פי הוראת היועץ המשפטי לממשלה הנובעת מהוראת סעיף 31ב(א) לחוק, לפיה נאסר על תאגיד או על גוף אחר שהממשלה משתתפת בתקציבו לשעבד ו/או להמחות לאחר את זכותו לתקצוב על ידי הממשלה, אלא אם הותר הדבר בתקנות; מאחר שהתקנות לא התירו המחאת הזכות למבקש, דין התביעה להידחות, כך טענה.

ג.

בית משפט השלום דחה את תביעת המבקש. לאחר שדן במספר טענות מקדמיות קבע בית המשפט כי המחאת הזכויות עליה מתבסס המבקש בתביעתו היא המחאת זכויות מהחברה – ולא מהרשות – אליו. שנית, קבע בית המשפט, כי המדינה השתתפה במימון העבודה, כאמור בסעיף 31ב(א) לחוק, וזאת חרף העובדה שהמחאת הזכויות מהחברה למבקש נעשתה שלא כדין. בית המשפט קבע עוד כי אם ייעתר לתביעה ויורה למדינה לשלם למבקש את הסכום שתבע, תידרש המדינה לתשלום כפל על ביצוע העבודה, שכן שילמה בעבור ביצוע העבודה לחברה (בדרך של קיזוז חובות החברה לשלטונות המס). בית משפט השלום הוסיף כי בידי המבקש לתבוע את התמורה לעבודתו מאת החברה. לפיכך, דחה בית המשפט, כאמור, את התביעה. על פסק דין זה עירער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה.

ד.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. ראשית, דחה בית המשפט את השגותיו של המבקש על החלטות בית משפט השלום שעניינן דרך ניהול המשפט. שנית, ולגופו של עניין, קבע בית המשפט המחוזי כי צדק בית משפט השלום בפסקו, שהשתתפות המדינה במימון ההלוואה שניתנה למועצה מהוה "תמיכה" של המדינה כמשמעותה בסעיף 31ב(א) לחוק. בית המשפט המחוזי סמך ידו גם על הקביעה לפיה המבקש קיים את חיוביו על פי הסכם ההמחאה ומימן את הפרויקט מכספו הפרטי, שכן ביצע את העבודה בטרם קיבל חלק מן התמורה המגיעה לו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי צדק בית משפט השלום בקבעו, כי אם תתקבל התביעה, תעמוד המדינה בפני תשלום כפל מאחר שכבר שילמה עבור ביצוע העבודה. עוד נאמר כי צדק בית משפט השלום בכך שקבע כי המחאת הזכות הראשונית מהמועצה לחברה היא עבירה, נוכח האמור בהוראת סעיף 2 לתקנות התקציב (המחאה או שעבוד של זכות בידי רשות מקומית), תשנ"א-1991.

מכאן הבקשה הנוכחית.

ה.

בבקשת רשות הערעור, הערוכה בפירוט רב, חוזר המבקש ומתאר את הרקע העובדתי, שיש בו, לטענתו, כדי להוכיח כי הוא זכאי לסכום אותו תבע מהמדינה. לטענתו טעה בית משפט השלום כשקבע כי המדינה השתתפה במימון ההלוואה שניתנה למועצה לשם ביצוע העבודה, וכי המועצה המחתה את זכותה בכספי ההלוואה לטובת החברה. בנוסף, חוזר המבקש על טענתו, לפיה חיוב המדינה בתשלום שתבע אינו מהוה תשלום כפל וכי לו זכות ראשונים בכספים ולא לשלטונות המס. עוד טוען המבקש כנגד אימוץ קביעותיו של בית משפט השלום על ידי ערכאת הערעור. לדעתו, הבקשה מעוררת שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור: פרשנות סעיף 31ב לחוק ותחולתו על המקרה דנן, לרבות השאלה בדבר עדיפות הזכות להמחאת הזכויות על זכות עיקול הכספים לטובת שלטונות המס; שאלת אישור ההסכם שנחתם בין המועצה לחברה – בדיעבד, ותחולת סעיף 31 לחוק החוזים על המקרה דנן. המבקש שב ומשיג גם על מספר החלטות הנוגעות לאופן ניהול המשפט.

ו.

עיינתי בבקשה ובנספחיה וכן בפסקי הדין המפורטים של בתי המשפט הקודמים, ואין בידי להיעתר לה. ראשית, אף אם המדובר בנושא בעל משמעות משפטית-ציבורית, קרי, סעיף 31 לחוק יסודות התקציב והתקנות הנזכרות, בסופו של יום המדובר ביישום הוראות דין ברורות, ואכן בתי המשפט הקודמים נדרשו אליהן בפרטות ולא מצאתי מקום מהותי להתערבות שיפוטית נוספת; הפרשנות והיישום בשני פסקי הדין מקובלים עלי – זאת הן בעניין ניהול ההליך, והן ובעיקר בסוגיית המחאת הזכויות שתוארה לעיל בהרחבה.

ז.

גם אם ניתן להצר על המצב שאליו נקלע המבקש, ברי כי את סעיף 31ב לחוק יסודות התקציב, כמו את החוק כולו, יש לפרש על רקע הנסיבות בהן נחקק, והצורך בהידוק פיקוחו של הציבור על כספים הבאים מקופתו.

ח.

סעיף 31ב לחוק ראשיתו בחוק ההסדרים במשק המדינה (יצירת תנאים לצמיחה ולקליטת העלייה), תשנ"א-1998 (סעיף 3), ובדברי ההסבר לעניין זה נאמר ( הצעות חוק תשנ"א, 56), כי

"מן הראוי שגוף המקבל מענק או השתתפות בהוצאות מתקציב המדינה, ישתמש בכספים אלה למטרות שלהם נועדו ולא ימחה או ישעבד את זכותו לאחרים... המחאת זכות כזו יכולה לאפשר הרחבה תקציבית בלתי מתוכננת וכן, אם הגוף ייקלע עקב כך לקשיים, ללחץ על המדינה לתוספת תמיכה למטרה שלה יועדה אותה תמיכה מלכתחילה".

ט.

הסעיף תוקן בתשס"ד (חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 31 והוראת שעה), תשס"ד-2004), כך שהוסף האיסור לעיקול, ראו דברי ההסבר, הצעות חוק – הממשלה תשס"ד, 497 בהם נאמר:

"למען הסר ספק ולאור השינויים המוצעים... מוצע לתקן את הסעיף כאמור ולקבוע כי זכות כאמור לא תהיה נתונה לעיקול. עוד מוצע להבהיר, כי שעבוד או המחאה ניתנים רק אם הותר הדבר מראש בהתאם לתקנות שלפי הסעיף האמור".

י.

עינינו הרואות, כי מטרת הסעיף ברורה: הבטחת כספי הציבור בנסיבות שבהן, כפי שאירע במקומות מסוימים, יתכן תוהו ובוהו, ומניעת תקלות וקלקלות. זהו הטעם באיסור ההמחאה, וגם אין דופי בתקנה 2(5) לתקנות הנזכרות, המונעת עבירות של המחאה שאושרה, והבאה אף היא להסיר מכשול מפני עיוור על ידי איסור על עבירות הכספים. החשש הוא, כמסתבר, משרשור בלתי מפוקח במקומותינו, ועל כן עומדת התקנה לכאורה באמות המידה של החוק המסמיך. ועוד, המדובר בכספי ציבור שהמילה "תמיכה" יפה להם, שכן גם אם בהלוואה לטווח ארוך עסקינן, הריהי במהותה תמיכה – וכל פירוש אחר יהא בחינת פורמליסטיקה. ולבסוף, מששולם הכסף על-ידי המדינה, אין זה מתקבל על הדעת כי ישולם פעמיים, כך שגם ייפקד בבירור מקומם של שיקולי צדק מסוימים, שהיו עשויים להישקל אילולא כן. אכן, והרי מובן כי על המדינה לשלם בעבור עבודות שהתחייבה להשתתף במימונן, ויהא שם התמיכה אשר יהא; ואילו יצאה קופת המדינה נשכרת מ"הפקר" ו"נפילה בין כיסאות" היה מקום למחשבה נוספת לגבי דידי. אך זהו חלב שפוך, שכן הכסף שולם ואין להלום כפל תשלום.

י"א.

נוכח כל האמור לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה. בסיפא אחזור ואומר, כי אם סבור המבקש שזכותו נפגעה, בידו לפעול בכל דרך שימצא לנכון.