רע"א 6256/13 גלעד לוי נ. מדינת ישראל - קצין התגמולים

1.

מונחת לפני בקשה לרשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"א 3639-08-12, כב' סגנית הנשיא ש' דברת , השופטת ר' יפה-כץ , השופטת נ' נצר ), במסגרתו התקבל ערעורו של המבקש על פסק-דינה של ועדת ערר על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט – 1959 (ע"נ 54577-07-10, כב' השופטים י' בנאי , א' מרש , י' ישרון ) (להלן: ועדת הערר ).

2.

המבקש נפגע בשנת 1978 בברך רגל שמאל, במהלך ועקב שירותו הצבאי, והוכר בשנת 1980 כנכה על פי חוק הנכים בעקבות פניותיו הועמדה נכותו על 42%. ביום 11.1.2009 נפל המבקש ונפגע בירך רגלו השמאלית ובכתפו. בעקבות הפגימה הנוספת הגיש המבקש תביעה חדשה נגד המשיב, בטענה שהנפילה אירעה כהמשך לפגימה המקורית של שנת 1978. לעמדתו, אי-היציבות ברגלו השמאלית, הנובעת מהפגימה הישנה, היא זו שגרמה לנפילה.

המשיב דחה את תביעת המבקש. נקבע כי לא מדובר בפגימה נוספת הנובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת.

המבקש ערער על קביעה זו בפני ועדת הערר, זאת על פי הנחיית המשיב בטופס הדחייה מטעמו. המבקש סמך את ערעורו על חוות הדעת של ד"ר מיכאל ברנשטיין. לפי דעת המומחה, פציעת המבקש בשירותו הצבאי גורמת לו לצליעה וחוסר יציבות בזמן דריכה על הרגל, ומשכך קיימת סבירות גבוהה לקשר סיבתי בין מצב הברך לבין אירוע הנפילה. מנגד, סמך המשיב על חוות דעתו של ד"ר בצלאל פרידמן. מומחה זה שלל את הקשר הנטען, וסבר שלא קיימת חוסר יציבות בברך השמאלית שהיה בה כדי לגרום לנפילה. ביסוס לעמדה זו נמצא בעובדה שאין כל תיעוד רפואי לתלונות המבקש בעניין זה, ובכך שאין הסבר רפואי לאי יציבות הברך.

מחלוקת נוספת שהתגלעה בין הצדדים היא זהות הערכאה המוסמכת לדון במקרה. המשיב העלה בפני ועדת הערר את הטענה כי הועדה נעדרת סמכות לדון בעניינו של המבקש. לדעתו, כיון שמדובר בערעור שעניינו נכות מוסבת ניתנת הסמכות דווקא לוועדה הרפואית.

ועדת הערר דחתה את ערעורו של המבקש, תוך שהעדיפה את חוות דעתו של ד"ר פרידמן, ובדגש על כך שבמסמכים הרפואיים של המבקש אין תלונה בדבר "בריחה" של רגל שמאל. גם במסמכים הרפואיים של האשפוז בעקבות הנפילה לא נמצא קשר בין מצב הברך לבין נפילתו של המבקש, עובדה המחלישה את חוות דעתו של ד"ר ברנשטיין. ועדת הערר לא נתנה משקל לעדים מטעם המבקש אשר ציינו כי הוא מרבה ליפול, מאחר וסברה כי מדובר בידידים של המבקש ומטרת עדותם לעזור לו.

באשר לטענת הסמכות שהועלתה על-ידי המשיב, דחתה ועדת הערר את הטענה. לדעת הועדה טענה זו אינה רלוונטית, שכן המשיב סבר כי פגיעתו של המבקש אינה נכות מוסבת, ומאחר שהמבקש התנגד להעברת הדיון.

המבקש ערער על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. הערעור

התקבל, אך שלא מנימוקיו של המבקש. נקבע שפסק-הדין של ועדת הערר ניתן בהעדר סמכות עניינית, שכן הסמכות לדון במקרה נתונה דווקא לוועדה הרפואית ולא לוועדת ערר. בית המשפט המחוזי החליט אפוא על העברת הדיון בפני הוועדה הרפואית המחוזית, שהתבקשה לזמן את המבקש. מכאן הבקשה שלפני.

3.

המבקש מתמקד בשאלת הסמכות שעל-פיה הוכרע הערעור בבית המשפט המחוזי. לעמדתו, מדובר בשאלה משפטית כבדת-משקל הדורשת הכרעה חדה מפי בית משפט זה. כתמיכה לדבריו מצביע המבקש על מספר פסקי-דין שניתנו על-ידי ועדות ערר ועל-ידי בתי המשפט המחוזיים המגלים לטעמו חוסר עקביות בנושא הסמכות לדון בשאלות מעין זו. ביחס להכרעת בית המשפט המחוזי טוען המבקש שטעה בהחלטתו להעביר את הדיון לוועדה הרפואית, ולא להשאירו בסמכותה של וועדת הערר.

לצד שאלת הסמכות העניינית לדון במקרה, מוסיף המבקש כמה טענות לגופו של עניין, המתייחסות לפסק-דינה של ועדת הערר. לדעת המבקש טעתה ועדת הערר בבחינת הקשר שבין הנפילה לבין הפגימה הקודמת, ושגה בית המשפט המחוזי כאשר לא דן בערעור לגופו של עניין. לשיטת המבקש דיון כאמור ראוי שיקבע כי קיים קשר בין נכותו המוכרת לבין נזקי אירוע הנפילה. המבקש מדגיש שוועדת הערר לא קבעה ממצאים כלשהם בעניינים קריטיים כגון סיבת הנפילה, מצב הברך בטרם הנפילה ומידת אי-היציבות ממנה סבל. על כן נכון, לשיטת המבקש, שערכאת הערעור תדון בשאלות אלו כדי להסיק את המסקנות הנדרשות.

המשיב סומך את ידיו על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

4.

תקנה 9(א) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התשל"ח – 1969 (להלן: תקנות הנכים ) קובעת:

"היתה פגימה מסויימת שהנכה נפגם בה, נובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת שנפגם בה אותו נכה, רואים אותה פגימה כפגימה מוכרת, אף אם איננה נובעת באופן בלתי אמצעי מחבלה, מחלה או החמרת מחלה שאירעו בזמן השירות או עקב השירות".

נקבע בפסיקה כי הסמכות לדון בעניינים הנופלים תחת התקנה נתונה לוועדה הרפואית:

"קיומו של הקשר הבלתי אמצעי בין שתי הפגימות הוא שאלה רפואית מובהקת, כי אין צורך לקבוע, אם הפגימה החדשה יכולה הייתה לנבוע מאירוע בזמן השירות ועקב השירות, אלא, למשל, אם המחלה החדשה היא תולדה של המחלה המוכרת הראשונית אשר נבעה מן השירות. שאלות שברפואה מקומן בועדה הרפואית... סוף דבר, על הקשר בין הפגימה המסויימת החדשה לבין הפגימה המוכרת מן הבחינה הרפואית תחליט הועדה הרפואית. הערעור בכגון דא מוגש, כמובן, לועדה הרפואית העליונה" (ע"א 459/89 קצין התגמולים נ' חריטן , פד"י מה(5) 374, 391 (1991)).

מפסק-הדין עולה חלוקת סמכויות בין ההחלטה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין פגימה לבין השירות, לבין החלטה בדבר קיומו של קשר רפואי בלתי אמצעי לפי תקנה 9 –הראשונה היא בתחום סמכותו של קצין התגמולים, ואילו השנייה בסמכותה של הוועדה הרפואית. לדעתו של המבקש, באירוע נפילה הפגימה החדשה אינה נובעת "באופן בלתי אמצעי" מהפגימה הקודמת, אלא דווקא על-ידי אמצעי – אירוע הנפילה עצמו. כלומר, לדעתו מקרה נפילה מעלה שאלה עובדתית הקודמת לשאלה הרפואית . טרם יידון הקשר הסיבתי הרפואי, נדרש אפוא לשיטתו דיון בקשר הסיבתי העובדתי. במקרים אלו, לדעת המבקש סמכות הדיון נתונה לקצין התגמולים, ולא לוועדה הרפואית, הנעדרת כלים לברר את עובדות המקרה לאישורן.

לפי הטענה, במקרה של נפילה תתחלק הסמכות לדון בשאלות המתעוררות במסגרת תקנה 9 לשני חלקים. השאלה אם "פגימה מסויימת שהנכה נפגם בה,

נובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת שנפגם בה אותו נכה" תהיה בסמכותה של הוועדה הרפואית. שאלה זו הינה שאלה של קשר סיבתי רפואי, שניתנת להכרעה רק על-ידי הוועדה הרפואית. מנגד, הסמכות לדון בשאלה אם "פגימה מסויימת שהנכה נפגם בה, נובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת שנפגם בה אותו נכה" תהיה נתונה לקצין התגמולים. תוצאה כזו הייתה גורמת לסרבול דיוני שאין להניח שאליו התכוון המחוקק. הכלל הראוי הוא שכיון שהסמכות לדון בשאלות העולות במסגרתה של תקנה 9 נתונה בידי הוועדה הרפואית, נכון כי אף שאלות שבעובדה הנלוות לשאלות הרפואיות הרלוונטיות תהיינה בסמכותה של אותה וועדה. בל נשכח כי גם שאלות רפואיות עשויות לכלול היבטים עובדתיים. ברם, הואיל ואלה אינם עומדים במרכז הבמה, הסמכות בהתאם לקביעת המחוקק נתונה לוועדה הרפואית.

על דרך זו כבר נקבע בבית משפט זה מפי השופט י' דנציגר :

"מקובלת עלינו עמדתה של המשיב כי בטרם ניתן יהיה לדון בשאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי בין הפגימה המוכרת לבין הגילוי המאוחר של מחלת הסרטן, קרי האם ניתן לפרש את תקנה 9 כמאפשרת הכרה בקשר סיבתי בין הפגימה המוכרת לבין האיחור בגילוי מחלת הסרטן, קיים צורך בהכרעה בשאלות עובדתיות-רפואיות בסיסיות, שכן יתכן כי הכרעה בהן הייתה מובילה למסקנה כי בנתוניו הקונקרטיים של המבקש שאלת הקשר הסיבתי המשפטי כלל אינה מתעוררת שכן לא מתקיים קשר סיבתי עובדתי.... אלא שמי שמנע את בירור השאלות העובדתיות הוא בראש ובראשונה המשיב, משטען לחוסר סמכותה של הועדה הרפואית העליונה לדון בטענת האיחור בגילוי הסרטן, בהדגישו כי השאלות העובדתיות-רפואיות צריכות להתברר לפני קצין התגמולים. איננו מקבלים עמדתו זו של המשיב שכן היא סותרת את פסיקתו של בית משפט זה לפיה קביעת קיומו או היעדרו של קשר סיבתי בין הפגימה המוכרת לבין הפגימה המוסבת, בתביעה לפי תקנה 9, צריכה להיבחן על ידי הוועדה הרפואית שכן מדובר בנושא רפואי [ראו: פסק דינו של הנשיא מ' שמגר

בע"א 459/89 קצין התגמולים נ' חריטן , פ"ד מה(5) 374, 391 (1991)]. זוהי חלוקת התפקידים שנקבעה בין סמכותו של קצין התגמולים לבין סמכותן של הוועדות הרפואיות" (רע"א 6604/12 פלוני נ' קצין התגמולים (26.11.2012)).

עולה אפוא כי אין בכוחה של שאלה עובדתית הנלווית לבירור רפואי לשלול את סמכותה של הועדה הרפואית.

5.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.