רע"א 6260/02 בשארי אליהו נ. מינהל מקרקעי ישראל-מחוז המרכז בשם רשות הפיתוח

1.בשנת 1993 הגיש מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל), כנגד המבקש, תביעה לפינוי מקרקעין בשטח של 290 מ"ר בראש העין (להלן: המקרקעין). על-פי כתב התביעה, הקים, בשנות ה-50, אביו של המבקש על המקרקעין מבנה אשר שימש כבית-כנסת. לאחר פטירת האב המשיך המבקש להחזיק במבנה, אך מזה שנים מספר עובר להגשת התביעה, עומד המבנה ריק ועזוב. בכתב התביעה נטען כי המבנה הוקם על המקרקעין שלא כדין, וללא הסכמה מאת המינהל, או לחילופין, כי גם אם הייתה הרשאה לשימוש במקרקעין, בוטלה היא על-ידי המינהל. מאחר שלא הוגש כתב הגנה מטעם המבקש, ניתן פסק-דין המורה על פינויו של המבקש, ונפתח נגדו הליך של הוצאה לפועל. המבקש לא הגיש ערעור על פסק הדין. בחודש יולי 2002, לאחר שניתנו למבקש מספר הודעות פינוי, הגיש הוא תובענה בדרך של המרצת פתיחה לביטול פסק הדין ובקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על פינויו, וזאת, לטענתו, משום שניתנה לו הבטחה מאת המינהל כי המקרקעין יינתנו לו ללא כל תמורה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' זפט) דחה את הבקשה לסעד זמני בשל הטעמים הבאים: המבקש השתהה בבקשתו, נוכח הזמן הרב שחלף מאז נפתחו הליכי ההוצאה לפועל; המבקש לא הניח תשתית ראייתית לכאורית מספקת להוכחת זכויותיו של המבקש במקרקעין ; ההבטחה שניתנה – לטענת המבקש – מאת המינהל הייתה חסרת תוקף משום שניתנה בחוסר סמכות, שלא על-ידי הגורמים הקבועים בדין ;

ופסק הדין שניתן בשנת 1993 כנגד המבקש הפך - כך פסק השופט - לחלוט.

2.ואלה העובדות והטענות העולות מבקשת רשות הערעור. המבקש – וקודם לכן אביו – החזיקו בשטח של 3.5 דונם בראש העין (להלן: המקרקעין), אשר כלל גם את המקרקעין שעליו המבנה הנזכר. השטח היה מיועד, על-פי תכנוני המינהל, להקמת שכונת וילות. בשנת 1992, טרם הגשת התביעה לפינוי, פנה אל המבקש – לדבריו, בשם המינהל – ח"כ איתן כבל, אשר שימש באותה עת כיועץ וכעוזר בכיר לשר הבינוי והשיכון דאז, בנימין בן-אליעזר, ושכנע אותו להתפנות מהמקרקעין, על מנת שניתן יהיה להקים במקום את השכונה החדשה. סוכם, לדבריו, כי יוקצו למבקש – ללא מכרז וללא תשלום – המקרקעין וכן שטח חלופי אחר באזור. המבקש פינה את השטח, למעט – כמוסכם לטענתו – המקרקעין. חרף אותו סיכום, כטענתו, לא נמסר למבקש השטח החלופי, והוגשה נגדו תביעה על-ידי המינהל, אשר בעקבותיה ניתן פסק-דין לפינויו מהמקרקעין. לאחר שסרב לפנות את המקרקעין, ננקטו נגד המבקש הליכי הוצאה לפועל. עם זאת, לדברי המבקש, הליכים אלה הופסקו בשנת 1996, לאחר, שלטענת המבקש, חזר בו המינהל מכוונות הפינוי. רק לאחרונה, כך מסביר המבקש, נתחדשו הליכי הפינוי, ובעקבותיהן פתח הוא בהליכים המשפטיים נשוא הבקשה שלפנינו. עתה הוא מבקש להתיר לו לערער על החלטת בית המשפט המחוזי שלא ליתן צו מניעה כאמור.

3.המדינה טוענת בתגובתה, כי אין מקום להיענות לבקשת רשות הערעור. לטענתה, משלא הוגש ערעור, הפך זה מכבר פסק הדין כנגד המבקש לחלוט. עוד טוענת המדינה כי ההבטחה שניתנה למבקש – במידה וניתנה – אינה עולה כדי הבטחה שלטונית מחייבת. לדבריה, הסמכות לאשר עסקאות במקרקעי ישראל נתונה למינהל, וזה הסמיך את ועדת העסקאות של הנהלת המינהל – ואותה בלבד – לאשר עסקאות כאמור. משלא אישרה ועדת העסקאות את הקצאת המקרקעין למבקש, הרי שלא ניתנה למבקש הבטחה בעלת תוקף מחייב מאת המינהל.

4.החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה עליה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. לאחר שבחנתי את טענות המבקש ואת תגובת המדינה, החלטתי כי דין הבקשה להתקבל. הבקשה, והמסמכים הנלווים לה, מלמדים, לכאורה, על תכתובות – הן לפני מתן פסק הדין כנגד המבקש, והן לאחר תחילת הליכי ההוצאה לפועל – בין המבקש לגורמים בכירים במינהל, לפיהן יוקצה למבקש – ללא תשלום – המקרקעין נשוא הבקשה. בלא להביע דעה בשלב זה לגבי נפקות התכתובת הזו – אם בכלל - הרי נוכח הנסיבות האמורות, ראוי, בשלב זה, לאפשר את בירור טענות המבקש במסגרת התובענה העיקרית מבלי לשנות מצב הדברים דהיום. אני מורה, אפוא, על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל והליכי הפינוי של המבקש מהמקרקעין. למותר לציין, כי אין בדברים אלה כדי להביע כל עמדה, לגוף הדברים, באשר לטענותיו של המבקש במקרקעין.

אין צו להוצאות.