רע"א 6278/00 פונדק הים ובניו בע"מ נ. חברת החדשות של ערוץ 2

1.צוות של המשיבה 1 (ערוץ 2) צילם במסעדת המבקשת 1 (המסעדה) פשיטה של מפקחי משרד הבריאות, בה הוחרם בשר שהיה במקררים והכין כתבה לשידור.

ביום 11.8.00 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת ה' שטיין) - לבקשת המבקשים - במעמד צד אחד, צו זמני לפיו אין לפרסם את הכתבה ואת שמה של המסעדה אלא אם יתאפשר למשיבים להגיב על הכתבה כמפורט בסעיפים מסויימים בתצהירו של המבקש 2.

ביום 1.9.00 בוטלה ההחלטה הנ"ל על ידי השופטת א. חיות, לאחר שמיעת הבקשה במעמד שני הצדדים. בית המשפט קבע כי אין מקום במקרה הנדון לאסור את שידור הכתבה, לאחר ששוכנע כי "במת התגובה והיקף התגובה שאיפשרו המבקשים (המשיבים כאן) למשיבים (המבקשים כאן) במסגרת הכתבה, הינם ראויים והוגנים בנסיבות העניין".

על החלטה זו הוגשה על ידי המבקשים בקשת רשות ערעור, בה עותרים הם לבטל את ההחלטה השניה ולהחזיר על כנה את ההחלטה הראשונה. במסגרת בקשת רשות הערעור, הגישו המבקשים בקשה לסעדים זמניים שישאירו על כנה את ההחלטה הראשונה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור על ההחלטה השניה או יעכבו את ביצוע ההחלטה השניה עד לאחר הכרעה בבקשת רשות הערעור.

הבקשה לבית המשפט המחוזי הוגשה במסגרת תביעה להוצאת לשון הרע, שהוגשה ימים ספורים לאחר הגשת הבקשה לצו זמני.

2.הצדדים הגישו לבית משפט זה חומר רב, העלו טענותיהם באריכות, בכתב ובעל פה וצפו בכתבה יחד עם בית המשפט.

לאחר עיון בכל החומר ושקילת טענותיהם של הצדדים, נראה לי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות וממילא נופלת יחד עמה הבקשה לסעדים זמניים שלא היה להם מקום מלכתחילה. והרי טעמיי:

א.הכתבה שודרה ב- 1.9.00 מיד לאחר ההחלטה השניה. מששודרה הכתבה לא עומדת עוד על הפרק השאלה אם היה מקום לאפשר שידורה עם תגובה כפי שמצויה בה, אם לאו. השאלה אם יש מקום כיום לאפשר תגובה נפרדת ועצמאית שונה היא מזו שנידונה בבית המשפט המחוזי ואינה יכולה להידון לראשונה בבית משפט זה ובוודאי לא במסגרת בקשת רשות ערעור.

ב.בקשת רשות הערעור איננה עומדת בקריטריונים הנקוטים בידינו למתן רשות ערעור. אין היא מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית, משפטית או אחרת הראויה להידון בערכאה נוספת. במה דברים אמורים? הצדדים אינם חלוקים על כך כי עקרונית וככלל ראוי לתת למבקשים זכות תגובה לכתבה נשוא הדיון. הם גם אינם חלוקים על כי בתוך הכתבה ניתנה תגובת המבקשים. אולם, בעוד אשר המבקשים טוענים כי מה שמופיע בכתבה כתגובתם הוא תגובה קצרה מצוצמצת ודלה וכי באמתחתם תגובה מלאה ומקפת אותה יש לשדר, טוענים המשיבים כי תגובת המבקשים בגוף הכתבה ניתנה באופן ראוי והוגן. במחלוקת זו הכריעה השופטת קמא, כאשר קבעה בהחלטה השניה, לאחר שמיעת ראיות ובדיקת החומר שהוגש לה, שהיא שוכנעה כי "במת התגובה והיקף התגובה שאיפשרו המבקשים למשיבים במסגרת הכתבה, הינם ראויים והוגנים בנסיבות העניין". קביעה זו, המתייחסת לנסיבות העניין שנבדקו על ידי הערכאה הראשונה, היא בעיקרה קביעה עובדתית, שאינה נושא לבקשת רשות ערעור.

ג.אם כטענת המבקשים, קבע בית המשפט את שקבע מתוך שהוטעה לחשוב על ידי דברי בא כוח המשיבים הנזכרים בהחלטה כי התגובה היא רחבה מזו שהיתה בפועל, אין טענה זו מהווה עילה למתן רשות ערעור על החלטת הערכאה הראשונה. בקשת רשות ערעור על החלטה, איננה הדרך לקעקע החלטה בטענה שהיא הושתתה על הטעיה מצד מי מהצדדים. אם טענת המבקשים היא שהחלטת בית המשפט אומנם ראויה, אולם המשיבים לא מילאו אחר ההחלטה כלשונה וכרוחה, גם אז עניין לנו בשאלת אופן ביצוע החלטה של בית המשפט, נושא שאינו עילה למתן רשות ערעור.

ד.בין כך ובין כך, כאשר המחלוקת היא בדבר היקף ותוכן התגובה לכתבה שכבר שודרה ושכללה בתוכה תגובה וכאשר ההחלטה בה עסקינן ניתנה לפני שהכתבה שודרה, אין כל מקום להביא את העניין לערכאת ערעור, לאחר שידור הכתבה, על מנת שזו תברר את מידת ההתאמה בין התגובה בפועל לבין זו שמבקשים כי תתאפשר במקרה נתון.

3.לפיכך, אין מקום ליתן רשות ערעור.

4.הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו לכל אחת משתי קבוצות המשיבים הוצאות בסך 7,500 ש"ח.