רע"א 6295/97 אברהם אוחיון נ. מדינת ישראל

ניתנה ביום 30.3.97.

אחר הדברים האלה ביקש העורר עיון חוזר בהחלטה

שמיום 30.3.97, ולסופם של הליכי העיון החוזר החליט בית-המשפט המחוזי לדחות את

הבקשה לשנות מתנאי ההגבלה שהוטלו עליו.

על החלטה זו האחרונה הערר שלפניי.

האישום בגינו עומד העורר לדין הינו חמור עד

למאוד. עיקרו חטיפת בתו של העורר מבית האם וטילטולה במיסתרים במשך כשנה בלא שעלה

בידי הרשויות למצוא אותה. למיום 12.3.96, היום בו חטף העורר את בתו (כדברו של

כתב-האישום) - ועד ליום 16.2.97 - החזיק העורר בבתו עד שאותרה במקום שאותרה.

העבירות האחרות בהן מואשם העורר הינן עבירות נילוות לעבירה העיקרית ולא נאריך

עליהן את הדיבור.

העורר הוכיח עצמו כאדם מסוכן, אדם הנוטל היתר

לעשות דין לעצמו בלא להתחשב בזולתו, ולו בבתו הקטנה. ואם ראה בית-המשפט העליון

לשחרר את העורר בערבות ובתנאים מגבילים, לא היה זה אלא לאחר שבית-המשפט שוכנע כי

הקטינה מצויה במעון חסוי; כי העורר איננו יודע את כתובתו של המעון החסוי; וכי ניתן

להסיר את הספיקות באשר למעשיו של העורר בתנאים מגבילים שיוטלו עליו. בית-המשפט

העליון קבע חמישה תנאים לשיחרורו של העורר ממעצרו, והעיקרי שבהם היה כי

"העורר יתגורר מחוץ לירושלים במקום שיקבע בית-המשפט המחוזי, ולא יצא ממקום

מגוריו אלא לצורך הופעתו בבית-המשפט, זאת לאחר שיקבל בכתב זימון מבית-המשפט או

מכתב מבא-כוחו על מועד הדיון". אין פלא שבית-המשפט העליון ראה לקבוע תנאי זה

בשים-לב למעשיו הקשים של העורר כדברו של כתב-האישום.

לימים שינה בית-המשפט המחוזי את תנאי המגורים

בפרטים אלה ואחרים, אך עיקרו נשאר כשהיה ונאסר על העורר להיכנס ל"מחוז

ירושלים" אלא "לצורך התייצבות בבית-המשפט, לצורך פגישה עם סניגורו או

לצורך מפגש עם בנותיו, אם הוסדר בידי פקידת הסעד". בית-המשפט הוסיף וקבע

הליכים לכניסתו של העורר לירושלים, אך אין צורך שנעמוד על אלה לעת הזו.

בחודש ספטמבר הגיש העורר בקשה נוספת לעיון

חוזר, וההחלטה שניתנה באותה בקשה היא ההחלטה העומדת בערר עתה.

בית-משפט קמא קובע בהחלטתו כי בשים-לב לכך

שמשפטו של העורר נמשך והולך "זמן ניכר", וכי טרם רואים את סיומו,

"ראוי היה להסיר את ההגבלה..." של איסור כניסתו לירושלים. יחד-עם-זאת,

ולאחר שעיין בלישכתו בדו"ח של פקידת סעד באשר להשלכות העלולים לנבוע מאיסור

ההגבלה, החליט בית-המשפט לדחות את בקשת העורר. ובלשון בית-המשפט:

"במצב

הדברים הקיים, יש חשש, ברמה אשר כיום עולה על זו שהתקיימה עת ניתנו ההחלטות

הקודמות, כי מגורי המבקש בירושלים או שהייתו בה באופן חופשי יסכלו את מטרתה של

ההגבלה הנ"ל."

על החלטה זו, כאמור, הערר שלפני, וטענת בא-כוח העורר היה כי

שגה בית-משפט קמא בעיינו בדו"ח כשהוא מכונס בלשכתו ובלא שניתנה לעורר או

לבא-כוחו אפשרות לעיין בו ולהפריך את הנאמר בו. בא-כוח העורר טוען כי משנתפס

בית-משפט קמא לטעות בעיינו בדו"ח כפי שעיין, כי-אז זכאי הוא "מחובת

הצדק" לשיחרור מההגבלה שהוטלה עליו. לשון אחר: משגילה בית-המשפט את דעתו שיש

ונכון לשחרר את העורר מן המגבלה שהוטלה עליו אך בשל התמשכות ההליכים בעניינו;

משהוסיף בית-המשפט המחוזי ולימדנו כי לא יורה על הסרת המגבלה אך בשל הדו"ח

הסוציאלי; ומשידענו כי עיונו של בית-המשפט בדו"ח היה שלא-כדין; המסקנה הנדרשת

מאליה היא כי יש להסיר את המגבלה מן העותר.

משיבה פרקליטת המדינה כי בית-המשפט עשה כדין

ובגדרי סמכותו שעה שעיין בדו"ח העובדת הסוציאלית כפי שעיין, ודבריה אלה סומכת

היא אל הוראת סעיף 50א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-. בהתאם

להוראת-חוק זו, עובד סוציאלי אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק

לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עיסוקו כעובד סוציאלי והוא מן הדברים שלפי טיבם

נמסרים לעובד סוציאלי בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד -

"אלא

אם כן ויתר האדם על החסיון או שבית-המשפט מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית

צדק עדיף על הענין שיש שלא לגלותה".

מוסיפה וקובעת פיסקה (ג) לסעיף 50א, כי בהיטען טענת חסיון

יהיה הדיון בדלתיים סגורות, ובמקום בו מחליט בית-משפט לשמוע את העדות, רשאי הוא

לשומעה בדלתיים סגורות.

האמנם יש בהוראות סעיף 50א לפקודת הראיות כדי

להצדיק את מעשהו של בית-משפט קמא בענייננו?

הוראת סעיף 50א זה מקרוב באה אלינו. היא נוספה

אל ספר החוקים בחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו1996-. הוראת-חוק זו סיפחה

עצמה אל פרק ג' לפקודת הראיות, הוא הפרק שעניינו ראיות חסויות. הוראת-חוק חדשה זו,

למותר לומר, לא זכתה עדיין לפרשנות מחייבת, ואינני סבור כי ענייננו עתה מחייב

אותנו להתעמק בדברו של המחוקק.

דעתי היא כי בית-משפט קמא נתפס לטעות בעיינו

בדו"ח הסוציאלי שלא בנוכחות בעלי-הדין. דעתי זו נתמכת בכמה וכמה טעמים, ואולם

אספק עצמי בתנאי מוקדם אחד שלא נתקיים. בהתאם להוראות סעיף 50א לפקודת הראיות,

יכול חסיון שיוסר באחד משני מקרים אלה: האדם בו מדובר ויתר על החיסיון "או

שבית-המשפט מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על הענין שיש שלא

לגלותה". והנה: אם ויתרה האם על החסיון, כי אז זכאים הכל לעיין בדו"ח

הסוציאלי; ואילו אם לא ויתרה האם על החסיון - ויש להניח כי אכן לא ויתרה עליו - כי

אז היה על בית-המשפט לקיים הליך מיוחד בו יעומתו האינטרסים המתגוששים ביניהם:

"הצורך לגלות את הראייה לשם עשיית צדק" כנגד "הענין שיש שלא

לגלותה". הליך כזה לא נערך, ודי בכך כדי לפסול את מעשה העיון שלא בנוכחות

בעלי-הדין.

אוסיף ואדגיש: לא אמרתי - אף לא אומר כך - כי

הוראת סעיף 50א חלה מעיקרה על ענייננו. אני נכון להניח כי כך הוא. אך בהיעדרו של

הליך ראוי להסרת החסיון, שגה בית-משפט קמא, לדעתי, משעיין בדו"ח כפי שעיין.

דומה כי נתחלפו לו לבית-משפט קמא עדותו של עובד סוציאלי (לרבות חומר ראיה אחר

כהוראת סעיף 50א הנ"ל) בתסקיר קצין מבחן העשוי להיות חסוי כהוראת סעיף 191א

לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982-. לא הרי זה כהרי זה, ועדותו

של עובד סוציאלי בענייננו נשלטת בידי הוראת סעיף 50א לפקודת הראיות.

קבלת טיעונו של בא-כוח העורר אינה מחייבת את

הפיכת החלטתו של בית-משפט קמא על פיה. שלא כדעתו של בית-משפט קמא, דעתי היא כי

התמשכות ההליכים עד-כה, אין בה כדי להצדיק ביטול ההגבלה שהוטלה על העורר. מעשהו של

העורר, כפי שאמרנו, הינו מעשה חמור-מכל-חמור וההגבלה שהוטלה עליו אינה שקולה כנגד

הסכנה שבו, אך בשל התמשכות ההליכים. לו אני בית-משפט קמא, כי-אז הייתי דוחה את

בקשת העורר לעיון חוזר בלא כל קשר לדו"ח הסוציאלי (אשר לא עיינתי בו). ואולם

מתוך שאין אני יושב על כיסאו של בית-משפט קמא, דומה שלא יהיה זה ראוי כי אחליט

סופית בעניין.

נוכח כל אלה: אני מחליט לדחות את הערר.

יחד-עם-זאת, נתונה הרשות לעורר לשוב ולפנות לבית-משפט קמא בבקשה לעיון חוזר. בהליך

זה של עיון חוזר יהיו רשאים בעלי-הדין להביא ראיות לפני בית-המשפט באשר למצב

הדברים כפי שיהיה ביום הדיון. כך, למשל, תוכל המדינה להביא כראיה אירועים שהיו

(לטענתה), והמלמדים על כך שהעורר הפר את תנאי השחרור. למותר לומר שהעורר אף-הוא

יוכל להביא ראיות נוספות ככל שייראה לו.

סוף דבר: אני מחליט לדחות את הערר בכפוף

לזכותו של העורר לשוב ולפנות לבית-משפט קמא בבקשה לעיון חוזר.

היום, ב' בחשוון תשנ"ח (2.11.97)

ש ו פ ט

העתק

מתאים למקור

שמריהו

כהן - מזכיר ראשי

97062950.

G01