רע"א 6309/99 יוסף לנגר נ. דרור שטרית

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים פינקלמן, חפרי וגרשון) בע"א 4274/98 לפיו התקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (השופט חיר) בת.א. 4308/91.

1.בקשת רשות ערעור זו עניינה דירת מגורים שהייתה מושכרת בשכירות מוגנת לסבו של המשיב. המשיב עבר לגור עם הסב בשנת 1989. ביום 15.1.91 עבר הסב לבית אבות, שם גם נפטר בחודש מרץ 1992. בתקופה בה התגורר הסב בבית האבות, המשיך המשיב להתגורר בדירת הסב.

2.בבתי המשפט דלמטה התעוררה שאלת פרשנות סעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 (להלן - החוק). סעיף 20 לחוק קובע:

"(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

(ב) באין בן זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד איתו לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו, ולא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם"

3.בית משפט השלום קבע כי במקרה דנן לא נתמלאה הוראת סעיף 20 לחוק. לגישתו, הגם שהמילה נכד כלולה במושג ילד לפי הפסיקה, הסב ונכדו לא גרו יחד תקופה של 15 חודש. כמו כן, על אף שהנכד הורחק מבית אמו עקב הסדר בין אמו לבעלה השני, לא ניתן לומר שאין לנכד דירה חלופית למגורים. הפרשנות המצמצמת בה נקט בית המשפט השלום הושפעה מתכליות החוק כמו גם מהעובדה שזכות הקניין הועלתה לדרגה חוקתית, לאחר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לאור האמור לעיל נפסק, כי המשיב אינו זכאי למעמד של דייר מוגן על פי החוק.

4.בית המשפט המחוזי ביטל את החלטתו של בית משפט השלום וקבע כי יש להכיר במשיב כדייר מוגן על פי החוק. לגישתו, המעבר של הסב לבית האבות לא הפסיק את הזיקה של הסב לדירתו, והוא המשיך להתגורר בה לצורך החוק. לפיכך, יש לומר כי המשיב וסבו התגוררו יחד ששה חודשים לפני פטירתו של הסב. כן סרב בית המשפט להכיר בכך שלמשיב עומדת חלופת דיור.

5.כעת מבקש המבקש שתינתן לו רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, עם העברת הסב לבית האבות, הפסיק הסב להתגורר בדירת המגורים, ובכל מקרה בית המשפט התעלם מן הנסיבות הקונקרטיות מהן עולה כי הדירה ננטשה על ידי הסב. לטענתו, לצורך התקיימות התנאים בסעיף 20 לחוק, יש הכרח כי יתקיימו מגורים משותפים פיסיים ממש, ואין מחלוקת כי במקרה דנן, ששה חודשים עובר לפטירתו של הסב, לא התגוררו המשיב והסב יחד. מכל מקום טוען המבקש, כי גם אם נקבע כי הסב לא נטש את הדירה, הרי שאין בכך כדי להוביל למסקנה כי הסב התגורר בדירה עם המשיב בסמוך לפטירתו.

6.על אלה הוסיף המבקש, כי המילה ילד לפי סעיף 20 לחוק אינה כוללת גם נכד, מקום שאינו מיותם מהוריו. המבקש אף הדגיש את השיקולים העומדים ביסוד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והמחייבים, לטענתו, מתן פרשנות מצמצמת להוראות החוק.

7.המשיב מתנגד לבקשה זו. לטענתו, אין הבקשה מעלה כל סוגייה משפטית בעלת חשיבות, אשר טרם הוכרעה על ידי בית משפט זה. בהקשר זה הוא טוען כי כבר נקבע על ידי בית משפט זה כי מעבר לבית אבות אינו מהווה מעשה נטישה, אלא הדבר תלוי בנסיבות, ומפנה לע"א 669/71 חברת חלקה 43 בגוש 6944 בע"מ נ' עזבון המנוחה מטילה שוורצברד , פ"ד כו(2) 205. באשר לטענה של המבקש בנוגע למונח ילד, הוא מפנה לפסיקה בה נקבע כי המונח ילד כולל נכד. מכל מקום הוא מציין כי סעיף 20 לחוק מכיר גם בקרוב אחר שהתגורר יחד עם הדייר המוגן.

8.בהתייחס לטענת המבקש בנוגע למגורים משותפים, טוען המשיב כי בית משפט זה כבר אמר במספר הזדמנויות שלצורך עמידה בסעיף 20 לחוק אין הכרח שיתקיימו מגורים יחדיו בפועל, כל עוד קיימת זיקה של הדייר המוגן או קרובו לדירה. המשיב מסכם באומרו כי קיימת הלכה ברורה בנושא ואין מקום לעוררה שוב, ומציין כי לא מתעוררת כל בעיה חוקתית שכן עוד לפני כינונו של חוק היסוד הוכרה זכות הקניין כזכות יסוד בישראל.

9.לאחר שעיינתי בכל החומר שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיענות לבקשה. פרשנות סעיף 20 כבר נדונה במספר הזדמנויות על ידי בית משפט זה, ובסוגיות שמעורר המבקש כבר נפסקה הלכה. כך למשל בעניין המגורים המשותפים כבר נפסק כי אין הכרח כי יתקיימו מגורים פיסיים ממש (ראו בהקשר זה ע"א 167/77 כהן נ' הבדלה , פ"ד לג(2) 649, וע"א 4127/95 זלקינד נ' בית זיו - מושב (טרם פורסם)). באשר לשאלה האם יש לראות בסב כממשיך להתגורר בדירה במקרה דנן, הגם שעבר לבית אבות, הרי שזוהי הכרעה שלגביה אין מקום ליתן רשות ערעור שני. בכל הנוגע לפרשנות המילה ילד, שתי הערכאות יצאו מתוך נקודת הנחה כי נכד כלול במונח זה. מכל מקום נטען על ידי המשיב כי בסעיף 20 לחוק מופיע המונח קרוב אחר, ולכן לא היה בכך כדי לשנות ממסקנת בית משפט קמא. נראה לי כי אף בשאלה זו אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור לאור הכללים המנחים בית משפט זה במתן רשות ערעור שני (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

הבקשה נדחית איפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.