רע"א 6310/98 מאיר צרניק נ. אליהו שטרן עו"ד

המנוחה יוכבד צ'רניאק ז"ל (להלן: המנוחה) נפטרה בשנת 1990. יורשיה על-פי דין הם המבקש - בעלה (להלן: הבעל); והמשיב מס' 2 - בנה מנישואיה הראשונים (להלן: הבן). המנוחה הותירה אחריה צוואה אשר הנהנה היחיד על-פיה הוא הבן.

בין הבעל והבן נתגלעה מחלוקת באשר לתוקף צוואת המנוחה. הבן פנה לבית-המשפט המחוזי בבקשה למתן צו לקיום הצוואה והבעל הגיש התנגדות לכך. במסגרת הבקשה לקיום הצוואה ביקש הבן למנות את בא-כוחו, המשיב מס' 1, כמנהל עיזבון זמני. בהסכמת הבעל נתקבלה בקשת הבן, המשיב מס' 1 (להלן: מנהל העיזבון הזמני) מונה כמנהל עיזבון זמני ובהסכמת הצדדים הוארך מינויו מפעם לפעם על-ידי בית-המשפט.

בית-המשפט המחוזי פסק כי הצוואה תקפה ונתן צו לקיום הצוואה. ברם, הצדדים נותרו חלוקים בשאלות הנוגעות לפרשנותה ולהיקף תחולתה של הצוואה. בשל כך נדרש בית-המשפט המחוזי לשאלת פרשנות הצוואה, וקבע בפסק-דין שני כי הנכסים שצוו לבן בצוואתה של המנוחה הינם רק נכסי המטלטלין המוחשיים שהיו בבעלותה ולא נכסים אחרים, כגון זכויות במקרקעין, מניות, ניירות ערך ופקדונות כספיים. בעקבות פסק-הדין השני עתרו מנהל העיזבון הזמני והבן לבית-המשפט המחוזי, בבקשה כי זה יצהיר כי מחצית מן הנכסים השונים הרשומים על שם הבעל שייכים לעיזבונה של המנוחה, וזאת מכוח חזקת השיתוף שבין בני-הזוג. בפסק-דין שלישי דחה בית-המשפט המחוזי את העתירה וקבע כי חזקת השיתוף נסתרה במקרה זה.

על פסק-הדין השני והשלישי הוגשו ערעורים לבית-משפט זה בידי מנהל העיזבון הזמני והבן. ברם, לפני שמיעת הערעורים הגיעו הצדדים להסכם פשרה ביניהם אשר קיבל תוקף של החלטה. בהסכם הפשרה הוסכם כי חלוקת העיזבון תיעשה בדרך שבה עיקר נכסי העיזבון יהיה לבעל, בעוד שהבעל ישלם לבן סכום כספי כולל שגובהו ייקבע על-ידי בית-המשפט, ובכך יבוא הסכסוך בין הצדדים על פתרונו. לאור האמור בהסכם העמיד בית-משפט זה את הסכום שעל הבעל לשלם לבן על סך של 640,000 דולר.

בעקבות אישור הסכם הפשרה פנה מנהל העיזבון הזמני לבית-המשפט המחוזי בבקשה לקביעת שכרו. בית-המשפט המחוזי (השופטת מרים סוקולוב) קבע כי לאור הסכום ששולם לבן על-ידי הבעל, הרי שניתן להעריך כי שווי העיזבון הכולל הוא כפול, קרי 1,280,000 דולר. בית-המשפט העמיד איפוא את שכרו של מנהל העיזבון הזמני על 3% מסכום העיזבון הכולל ועוד סך של 35,000 ש"ח בגין הגשת הבקשה למתן צו לקיום הצוואה. לבסוף נפסק כי על הבעל והבן לשאת בשכר זה בחלקים שווים. זאת, הואיל ומינויו של מנהל העיזבון הוארך מפעם לפעם בהסכמת שני היורשים ומכיוון שהסכם הפשרה חילק את העיזבון באופן שווה בין הצדדים.

על החלטה זו הגיש הבעל את בקשת רשות הערעור שבפניי. טענותיו השונות של הבעל מסתכמות למעשה בטענה אחת מרכזית, והיא העובדה כי חלק ניכר מפעולותיו של מנהל העיזבון הזמני נעשו מכוח היותו בא-כוחו של הבן, או שנעשו לטובת הבן בלבד. לפיכך טוען הבעל כי מנהל העיזבון הזמני כלל איננו זכאי לשכר מן העיזבון בגין חלק מפעולותיו, וכי, על כל פנים, לא היה מקום לחייב את הצדדים באופן שווה בתשלום שכרו של מנהל העיזבון הזמני.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

באשר לעצם זכאותו של מנהל העיזבון הזמני לשכר, וכן באשר לגובה השכר שנפסק לו על-ידי בית-המשפט המחוזי, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. ברם, שונים הדברים ביחס לאופן שבו חולקה החובה לשאת בתשלום שכרו של מנהל העיזבון הזמני בין הבעל והבן.

בפרשה ארוכה זו חבש הבעל למעשה שני כובעים שונים. בכובעו הראשון, הבעל הינו יורש ככל יורש אחר, ובמובן זה פעולותיו של מנהל העיזבון הזמני נועדו לשרת אף אותו ועליו לשאת בעלויותיהן. ברם, הואיל ולמעשה העיזבון תבע לעצמו נכסים שהיו לכאורה בבעלותו או בחזקתו של הבעל, הרי שבכובעו השני נאלץ הבעל להתגונן בפני ההליכים שנוהלו על-ידי מנהל העיזבון הזמני בשם העיזבון ולא היה כל אינטרס בהצלחת הליכים אלה.

בנסיבות מיוחדות אלה, ובהתחשב בעובדה כי משרדו של מנהל העיזבון הזמני הוסיף לייצג את הבן בכל ההליכים המשפטיים שהתנהלו בפרשה זו, לרבות בבקשה זו שבפניי, נראה לי כי מידת הצדק מחייבת לקבל את ערעורו של הבעל, ולו באופן חלקי. אשר-על-כן אני מקבלת את הערעור במובן זה שהבן יישא בשכרו של מנהל העיזבון הזמני בשיעור של 2% מסכום העיזבון הכולל שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי וכן בסך של 35,000 ש"ח בגין הגשת הבקשה לצו קיום צוואה, שהוגשה עוד לפני מינויו של מנהל העיזבון הזמני. הבעל, מצידו, ישא בשכרו של מנהל העיזבון הזמני בשיעור של 1% מסכום העיזבון הכולל שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי.

בנסיבות העניין לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות.