רע"א 632/98 המרכז הישראלי לגבס מ.ה.י.ר בע"מ נ. אורבונד שיווק בע"מ

המשיבה 1, יצרנית לוחות גבס בישראל, חתמה על הסכם שיווק של לוחות גבס עם המבקשת. לטענת המבקשת הפרה המשיבה את ההסכם עמה.

המבקשת הגישה תביעה לבית-המשפט המחוזי לאכיפת ההסכם ולחלופין לפיצויים בגין הפרתו. משחלף זמן מאז הגשת התביעה והסתיימה תקופת ההסכם ביקשה המבקשת לתקן את כתב התביעה לתביעה כספית לפיצויים בלבד.

לאחר תיקון כתב התביעה החלה המבקשת לחשוד כי המשיבה 1 מבריחה את נכסיה למשיבה 2 והגישה בקשה ליתן כנגד המשיבה 1 צו האוסר על המשיבה 1 להוציא מרשותה נכסים כלשהם וצו האוסר על משיבה 2 לבצע כל עסקה בנכסים שקיבלה מהמשיבה 1, וכן להורות להן להפקיד ערובה לכך שהנכסים שהועברו ביניהן יועמדו לרשות בית-המשפט לכשיידרשו. עוד ביקשה המבקשת למנות אדם אשר יחפש את המסמכים הנוגעים להעברת הנכסים מהמשיבה 1 למשיבה 2.

ביום 22.1.98 דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה וקבע כי אם העבירה המשיבה 1 מרשותה נכסים הרי אין תועלת בצו האוסר עליה להעביר נכסים אלה. ואם טרם העבירה את הנכסים, הצו המתאים הוא עיקול. בית-המשפט אף קבע כי הדברים יפים גם לגבי המשיבה 2 לאחר שצירופה לתובענה יאושר.

ביום 25.1.98 נתן בית-המשפט החלטה משלימה בעקבות פניה של המבקשת, בה חזר שוב על-כך כי הסעד לו יכולה לעתור המבקשת הוא עיקול.

על החלטות אלה בקשת רשות הערעור שבפניי.

המבקשת טוענת כי סעד העיקול הזמני אינו מהווה מענה לכל חששותיה, מכיוון שאין הוא יכול למנוע הברחת נכסים עתידיים וכן כי צו העיקול דורש ידיעה לגבי מקום הימצאם של הנכסים, דבר אשר אינו ידוע למבקשת.

דין הבקשה להידחות.

המבקשת ביססה את חשדה כי המשיבה 1 מבריחה את נכסיה, על הסכם לפיו המחתה המשיבה 1 את כל זכויותיה וחובותיה למשיבה 2. צו עיקול ניתן להטיל גם על נכסי הנתבע שבידי המחזיק כאמור בתקנה 367 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-. אשר על-כן, יש בצו עיקול כנגד המשיבה 1 והמשיבה 2 כדי להסיר את חששה של המבקשת, כפי שאכן קבע בית-המשפט המחוזי.

טענתה של המבקשת, כי המשיבה 1 מבריחה נכסים עתידיים לצדדים שלישיים אחרים לא נתמכה בתשתית ראייתית ואין היא יכולה להצדיק צווי מניעה אשר ישתיקו את פעילותה של המשיבה 1, לא כל שכן, כאשר המדובר בתובענה כספית, אשר במסגרתה אין בית-המשפט נוהג לתת צווים מעין אלו.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.