רע"א 6330/14 יבגניה פייגלמן נ. אמפי אתא חברה בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, ע"א 60454-06-13 (כב' סגן הנשיא י' גריל , השופטת י' וילנר והשופטת ב' טאובר ), אשר דחה את מרבית טענות המבקשים בערעור שהגישו על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, ת"א 32205-11-09 (כב' השופט א' כנעאן ) . ביסוד הבקשה עומד אופן כימות הנזק שנגרם למשיבה. לטענת המבקשים, המשיבה הקטינה את הנזק שנגרם לה בשיעור גבוה מן השיעור שאותו קבע בית המשפט המחוזי.

1.

המשיבה השכירה נכס למבקשת 1 (להלן: המבקשת ). מבקשים 3-2 חתומים על הסכם השכירות כערבים (להלן יחד: המבקשים ). המבקשת עזבה את הנכס לפני מועד סיום החוזה מבלי לשלם את יתר דמי השכירות. בית משפט השלום קבע כי בכך הופר החוזה, ולפיכך חייב את המבקשים בתשלום פיצויים. החישוב נערך בעיקרו על בסיס דמי השכירות שהיה על המבקשת לשלם עד תום תקופת השכירות, בקיזוז תשלומים שקיבלה המשיבה לאחר הפרת החוזה כתוצאה מהשכרת הנכס לאחרים.

ערעור וערעור שכנגד אשר הוגשו לבית המשפט המחוזי התקבלו באופן חלקי. הבקשה שלפני מתרכזת בקביעות של ערכאות קמא בעניין הסכומים שקיבלה המשיבה לאחר הפרת החוזה: דמי השכירות ששילמו שלושה שוכרים, וכן סכומים שונים שהשקיע השוכר השני בנכס. על פי גישת המבקשת – השוכרים האחרונים שילמו יותר מכפי שהציגה המשיבה, ומכאן שיש לקזז מהפיצויים סכום גבוה יותר. אבחן את טענת הקיזוז ביחס לכל אחד מסוגי התקבולים אשר קיבלה המשיבה מן השוכרים השונים.

2.

דמי השכירות ששילם השוכר השני – לגישת המבקשים שיעור זה לא הוכח, ועל כן יש להניח שאותו שוכר שילם את אותם סכומים שהיה על המבקשת לשלם על פי החוזה שהופר. ברם, החוזה שהוצג תואם דווקא את עמדת המשיבה. המבקשים לא טענו כי מדובר בחוזה למראית עין או בחוזה בלתי חוקי, ואף לא הציגו כל ראיה או העלו טענה ממשית בדבר חוסר התאמה בין הסכומים הקבועים בחוזה לתקבולים שהתקבלו בפועל. המשיבה אף הבהירה מדוע בנסיבות העניין דמי השכירות ששילם השוכר השני היו נמוכים מאלה שהיה על המבקשת לשלם. בנסיבות כאלה, אין פגם בקביעתן של ערכאות קמא ביחס לשיעור דמי השכירות של השוכר השני.

דמי השכירות ששילמה השוכרת השלישית – המשיבה לא הגישה כראיה חוזה שכירות זה. יוער שהחוזה נכרת רק לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית. בעדותו של העד מטעם המשיבה, שנקבעה כמהימנה, נאמר כי המשיבה הפסידה מהחלפת השוכר השני בשוכרת השלישית. המבקשים לא חקרו את עד המשיבה בנושא זה, ואף לא הגישו ראיות נוספות בעניין. על כן הניחו ערכאות קמא כי השוכרת השלישית שילמה את הסכומים שאותם היה על השוכר השני לשלם. יוזכר שוב כי מוקד המחלוקת כעת הוא בשאלה – באיזה שיעור הקטינה המשיבה את נזקה. בנסיבות אלו סבורני כי אין עילה להתערב בקביעה לפיה המשיבה הוכיחה נקודה זו במידה הדרושה.

השקעות בנכס מטעם השוכר השני –

בית המשפט המחוזי קיבל את גרסתה העובדתית של המשיבה, כפי שהוצגה בעדות מטעמה ובכתבי טענותיה, לפיה חלק מן ההשקעות היו רלבנטיות רק למקצועו הספציפי של השוכר השני, ולא הועילו לשוכרת השלישית. לאור קביעה עובדתית זו, קבע כי יש לקזז רק חלק מן הסכומים שהושקעו בנכס. משזהו המצב – אף כאן אינני רואה עילה להתערבות בקביעת ערכאות קמא.

דמי השכירות שהתקבלו מן השוכר הראשון – עסקינן בפרק זמן שבמהלכו הושכר הנכס עובר להגשת התביעה. אלא שהמשיבה לא הגישה ולו את חוזה השכירות. בנסיבות אלו יש משקל לטענת המבקשת, כי היה על בית משפט קמא להניח שבאותו פרק זמן לא נגרם למשיבה כל נזק בגין אובדן דמי השכירות. תחת זאת, נקבע כי דמי השכירות ששולמו היו נמוכים מאלה שהיה על המבקשת לשלם. יחד עם זאת, במקרה הנוכחי סוגיה זו אינה מצדיקה בהכרח מתן רשות ערעור. בל נשכח כי עסקינן ברשות ערעור בגלגול שלישי. הסכסוך הוא פרטני, והמחלוקת הכספית בנקודה אחרונה זו אינה רבה, באופן יחסי (ראו רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). אף המבקשת תרמה ככל הנראה לאי-הבהירות, שהרי לא עולה כי דרשה עותק מן החוזה הרלבנטי. אם לא די בכך, מתברר כי על מנת להתקדם בתיק, יש צורך להחזיר אותו לערכאה הדיונית. תוצאה כזו אינה מידתית בנסיבות העניין.

יתרה מכך, התמונה ממילא אינה ברורה. מבחינה נסיבתית, יש הגיון במסקנה כי

דמי השכירות שהתקבלו מן השוכרת הראשונה (שהיא מפלגה פוליטית) נמוכים באופן משמעותי מאלה שהיה על המבקשת לשלם. זאת בשל עיתוי השכירות, הרקע לה והתקופה הקצרה של השכירות – ארבעה חודשים בלבד. כך או אחרת, העד מטעם המשיבה העיד על הסכומים המדויקים והסביר בפרוטרוט ממה נובע הפער בין הסכומים השונים. יתכן כי פסיקת בית המשפט תואמת אפוא את העובדות בשטח. יש באמור לחזק את המסקנה כי אין זה המקרה להעניק רשות ערעור, על פי הכללים שהותוו בפסיקה המנחה בהלכת חניון חיפה. כידוע, בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין ערעור בזכות. העניין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר רשאי לשקול אף עניינים מעשיים.

3.

לנוכח האמור, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.