רע"א 6330/19 אסתר ברוך נ. עיריית תל אביב יפו

1.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובה.

לטענת המבקשים, הבקשה מעוררת שתי שאלות עקרוניות, המצדיקות מתן רשות ערעור הגם שענייננו בגלגול שלישי. הראשונה, "נוגעת לחובת תשלום פיצויים לבר רשות בגין השקעותיו במקרקעין, כאשר מדובר ברשות מפורשת בהבדל מרשות מכללא, אף אם אין מדובר ברשות בלתי הדירה" (ההדגשה במקור). דא עקא, גם בהנחה שהשאלה העקרונית שמעלים המבקשים ראויה לבירור, הדיון בה בענייננו נושא אופי תיאורטי – שהרי הערכאות הקודמות קבעו, כממצא עובדתי, כי הרשות להחזיק במקרקעין ניתנה להם מכללא ולא במפורש. מטבע הדברים, אין מקום להתערב בממצא עובדתי מובהק זה בגלגול שלישי – מה גם שהמבקשים לא התמודדו עם קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מספר החלקה המופיע בטופס החיבור לחשמל שממנו ביקשו להיבנות (חלקה 55; להלן: טופס החיבור ) מעיד שהטופס כלל אינו נוגע למקרקעין הרלוונטיים. המבקשים אמנם ציינו שבית משפט השלום היה נכון לקבל את הטענה שהמקרקעין נמצאים "ברח' יורם 26 פינת לח"י 1 בתל אביב", אך נוכח מספר החלקה השונה המופיע בטופס החיבור מובן שאין בכך כדי להעיד כי המבנה שברח' יורם 26 ב שוכן אף הוא בשטח הרלוונטי. אף בטענות כלפי חלק מנימוקי הערכאות הקודמות בעניין הפיצויים לא מצאתי ממש. מקצתן, דוגמת אלה הנוגעות לאינטרס ההסתמכות, נושאות אופי עובדתי מובהק ואינן מצדיקות מתן רשות ערעור. אחרות, דוגמת ההתייחסות להנאת העירייה מהשקעות המבקשים, מתעלמות מכך שבית המשפט המחוזי הדגיש כי לא מדובר בשיקול המטה כשלעצמו את הכף, אלא רק בכזה המצטרף ליתר הנימוקים. על כן, אין בטענות אלה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

2.

שאלה עקרונית שנייה שמעוררת, כביכול, הבקשה, נוגעת "למהות הזכות" לדיור חלוף, המעוגנת בסעיף 194 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: סעיף 194 ), בו נאמר כי –

"בהליכי הפקעה מכוח פרק זה לא יפונה בית מגורים שנועד בתכנית להריסה אלא לאחר שהועמד שיכון חלוף סביר למי שהיה דר בבית מכוח זכות שבדין או זכות שביושר במועד פרסום ההודעה על הכוונה לרכוש את המקרקעין, או, אם רצה הדייר בכך, לאחר ששולמו לו או לזכותו פיצויים כדי השגת שיכון חלוף סביר".

לשיטת המבקשים, ראוי להעניק להסדר זה פרשנות מרחיבה – בדומה לזו שניתנה לשכנו, סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, העוסק בפיצויים בגין פגיעה על ידי תוכנית – ולהכיר בברי רשות כבעלי "זכות שבדין או זכות שביושר", המזכה בדיור חלוף.

בעניין זה אומר כי – כפי שציינו הערכאות הקודמות, וכפי שהודו המבקשים – אין בדין הנוהג אסמכתא לפרשנות המרחיבה שהאחרונים חפצים להעניק למונחים "זכות שבדין או זכות שביושר" (ואף הניסיון להיתלות במאמרה של המלומדת זלצמן נטול יסוד, בהעדר עילת התערבות בקביעה העובדתית לפיה לא הוכחה בענייננו הסתמכות). למעלה מכך, המבקשים לא הציגו נימוק משכנע להחלת סעיף 194 על אדם שפלש למקרקעין, ובעקבות פלישתו התגבשה הסכמה מכללא להחזקתו בהם. אדרבה, שעה שהסכמת בעלי הזכויות ניתנת לביטול, וזכות המחזיק לפיצוי כפופה לשורת שיקולים, קשה לראות היגיון בהטלת חובה גורפת של העמדת דיון חלוף לאדם כזה במסגרת הליכי הפקעה. על כן, גם במישור זה אין בבקשה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

הטענה הנוספת, לפיה פסק הדין מושא הבקשה מקרין "על אלפי משפחות דומות", כך שיש חשיבות ציבורית בבירורה, לא נתמכה באסמכתאות כלשהן

– ולמעשה, אף לא בתצהיר. אין בה, אפוא, כדי לשנות את התמונה.

3.

מן הטעמים האמורים, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.