רע"א 6341/20 איאד מעתוק נ. דאוד עיסא

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.7.2020 (ע"א 25187-10-19, סגנית הנשיא ג' כנפי-שטייניץ והשופטים ד' כהן-לקח ו- ד' גדעוני ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 29.7.2019 (ת"א 6515-05-14, השופטת מ' הירשפלד ).

2.

מקורה של הבקשה דנן בתביעה שהגישו המבקשים לבית משפט השלום ובה עתרו להורות על פינויו של המשיב מחנות השוכנת בבניין הניצב במקרקעין הנמצאים בירושלים (להלן בהתאמה: החנות ו- המקרקעין ), וכן לחייבו בדמי שכירות ראויים בסך של כ-150,000 שקלים. מבלי להידרש לפירוט שאינו נחוץ לצורך ההליך שבפני, יצוין בתמצית כי המבקשים הם יורשיו של מי שהיה הבעלים של המקרקעין בעת שהחנות הושכרה לאביו של המשיב (להלן: האב ) בשנת 1964. האב הפך בהמשך לדייר מוגן, ולאחר מותו בשנת 1996 באה בנעליו כדיירת מוגנת אלמנתו, אמו של המשיב, עד לפטירתה בשנת 2013.

3.

המבקשים הצביעו על מספר עילות חלופיות המצדיקות לדעתם את סילוקו של המשיב מהחנות לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ). הם טענו כי זכות הדיירות המוגנת בחנות פקעה עם פטירת אמו של המשיב, כי החזקה בחנות הועברה קודם לכן על-ידי המשיב ואמו לידי אדם אחר, וכי לא שולמו להם דמי שכירות עבור החנות החל משנת 2006. בכל הנוגע לדמי השכירות, המבקשים טענו כי על המשיב לשלם את דמי השכירות המוגנים ביחס לתקופה שעד לפטירת אמו של המשיב, וביחס לתקופה שלאחר מכן דמי שימוש ראויים.

4.

בית משפט השלום דחה את תביעתם של המבקשים להורות על פינויו של המשיב מהחנות, לאחר שמצא כי הוא "דייר מוגן נדחה" מכוח סעיף 27(2) לחוק הגנת הדייר, וקבע כי לא הוכחו העילות הנטענות לפינויו. לצד זאת, חייב בית המשפט השלום את המשיב לשלם למבקשים דמי שכירות עבור תקופה של חמש שנים וחמישה חודשים, בהתאם לתחשיב שפורט בפסק הדין.

5.

המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי רוב טענותיהם של המבקשים נסבו על ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות שבהם אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב. בהמשך לכך, הוא אימץ את הממצאים העובדתיים והמסקנות המשפטיות שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט השלום ודחה את הערעור עליו בהתבסס על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984

(להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ).

6.

בקשת הרשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסקי דינן של הערכאות הקודמות. בעיקרו של דבר, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט השלום, ובעקבותיו גם בית המשפט המחוזי, בקובעו כי המשיב הוא דייר מוגן בחנות, ובדחותו את תביעת הפינוי. לשיטתם, הטעויות בקביעתם של ממצאי העובדה הובילו את שתי הערכאות להכרעות משפטיות שגויות. בהמשך לכך טוענים המבקשים כי נגרם להם עיוות דין קשה וקופחו זכויותיהם הקנייניות. עוד מעלים המבקשים טענות ביחס לגובה דמי השכירות שנפסקו לטובתם, וטוענים, בין היתר, כי שגה בית המשפט השלום בהקשר זה כשלא קיבל את האומדן הכספי שהוצג במסגרת חוות דעת מקצועית שהוגשה מטעמם.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים או כאשר הימנעות ממתן רשות ערעור עלולה לגרום לעיוות דין. הבקשה שבפני אינה מעלה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים ואף לא התרשמתי כי דחייתה עלולה להוביל לעיוות דין, חרף טענותיהם של המבקשים ביחס לכך. היא נטועה בעיקרה בנסיבות המקרה ובממצאים העובדתיים שנקבעו. על כן, בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, אני דוחה את הבקשה.

8.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.