רע"א 6358/99 ידיעות אחרונות בע"מ נ. שמואל פירסטנברג

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית משפט זה בע"א 9099/96, שניתן ביום 7.9.99 על ידי כבוד המשנה לנשיא ש' לוין והשופטים י' טירקל וח' אריאל.

1.העותרת מוציאה לאור את עיתון הערב "ידיעות אחרונות" ואת השבועון "לאשה". המשיבים עוסקים בהפצת עיתונים יהודים ואמריקאים בארצות הברית. בתום תקופת נסיון, שהחלה בינואר 1983 והסתימה סמוך ליולי 1983, החלו המשיבים לעסוק בהפצת עיתוניה של העותרת בארצות הברית. ביום 30.7.85 הודיעה העותרת למשיבים כי היא מפסיקה את ההתקשרות עימם לאלתר. פעולה חד צדדית זו מצידה של העותרת הניבה שלוש תובענות שונות. בתובענה אחת, שהוגשה בסדר דין מקוצר, העותרת תבעה לחייב את המשיבים לשלם לה יתרות חוב בגין עמלות, מודעות פרסום ודמי מנוי. המשיבים קיבלו רשות להתגונן נגד התובענה. בתביעה נוספת, העותרת תבעה לחייב את המשיבים לתת חשבונות ולשלם את המגיע לה לפיהם. כמו כן, היא תבעה להורות למשיבים להשיב לה מסמכים ומידע שהגיעו לידיהם. המשיבים מצידם, הגישו תביעה כספית כנגד העותרת לחייבה לפצותם עבור הפרת החוזה בינם ובינה והפסקתו מבלי שניתנה להם הודעה מוקדמת.

2.הדיון במכלול התובענות הועבר לשופטת קובו בבית המשפט המחוזי בתל אביב. בפסק דינה מיום 30.10.96, קיבלה השופטת את תביעתם של המשיבים וקבעה שעל העותרת לפצות את המשיבים עבור אי מתן הודעה מוקדמת של שנה ועבור נזקים שנגרמו להם בגין ניתוק הקשר החוזי ביניהם. תביעתה הכספית של העותרת התקבלה חלקית, ונקבע שסכום זה יקוזז מסכום הפיצויים שהעותרת תשלם למשיבים. תביעתה של העותרת לחייב את המשיבים לתת לה חשבונות וכן למסור לה מסמכים נדחתה. בית המשפט קבע שאין אופיה של ההתקשרות החוזית בין הצדדים מעניק לעותרת זכות לקבל חשבונות מאת המשיבים.

3.העותרת הגישה ערעור על פסק הדין לבית משפט זה. המשיבים הגישו ערעור שכנגד ובקשו לקבוע כי היו זכאים לתקופת הודעה מוקדמת של שנתיים. בית המשפט בחן את טיעוניהם של הצדדים וקבע כי הערעור והערעור שכנגד יידחו, ופסק דינו של בית המשפט קמא יעמוד בעינו.

4.על פסק הדין הוגשה הבקשה לדיון נוסף שבפני. העותרת השתיתה את עתירתה לדיון נוסף על הטענה לפיה פסק הדין קובע הלכה, על פיה אין המפיץ חב חובת נאמנות ליצרן, וקביעה זו עומדת בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה לגבי היחסים שבין יצרן למפיץ. לטענת העותרת, אין שינוי הלכה זו עומד בקנה אחד עם התמורות שחלו בכלכלה הישראלית בה גוברת המגמה להסתמך על שירותי הפצה. זאת ועוד, פסק הדין אינו משתלב עם תפישת הצדק של חברה המבקשת להגביר את רף האמון בין צדדים המתקשרים בעסקות מסחריות ולא לערערו.

המשיבים מבקשים בתגובתם לדחות את הבקשה לדיון נוסף וזאת משני טעמים. ראשית , המשיבים טוענים כי בפסק הדין אין כל קביעה של הלכה כללית לפיה, כביכול, אין יחסי אמון בין מפיץ ליצרן. שאלת יחסי האמון המיוחדים בין יצרן למפיץ עלתה אך ורק בהקשר של אחת התובענות שנדונו, והיא תובענת העותרת למתן חשבונות. בהקשר זה, נבחנה מערכת היחסים בין הצדדים באופן קונקרטי, מבלי שנקבעה הלכה כללית היפה לכל מקרה של יחסי יצרן ומפיץ. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא הובילו למסקנה שבין המבקשת ובין המשיבים לא נתקיימו יחסי שליחות כלשהם. המשיבים רכשו מהעותרת עתונים בתמורה מלאה ובמחיר מוסכם, ופעלו אחר כך להפצתם כאשר נטל הסיכון העסקי הוטל על שכמם והם נשאו במלוא העלויות הכרוכות בהפצה.

שנית , המשיבים טוענים שיש לדחות את הבקשה לדיון נוסף גם מהטעם שההתייחסות לסוגיית יחסי האמון המיוחדים שבין מפיץ ויצרן לא הכריעה לבדה את הדין. מסתבר, שבפועל היו בידי העותרת כל פרטי החשבון אשר היו נחוצים לה להגשת תביעה נגד המשיבים. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע במפורש כי:

"הנני רואה צורך לפסוק בענין זה כדלעיל, על אף שנראה לי כי סעד זה לכשלעצמו איננו רלבנטי עוד (ההדגשה שלי - ת"א) בשעה שהחשבונות הנדרשים ידועים היטב לתובעת והם ערוכים בידה באופן שלא רק החשבונות ופרטיהם ידועים לה אלא שהיא יודעת גם סך כל הכספים שלטענתה הנתבעים חייבים לה" (עמודים 50-49 לפסק הדין).

אף בית משפט זה התייחס לכך בפסק דינו:

"... אכן, יצרן שאין בידיו להראות שנתקיימו יחסים כאלה, אין לו אלא ללכת בדרך של תובענה רגילה לסעד כספי ולהוכיח את עילתו. כך יכלה המערערת לעשות, על יסוד הראיות שלטענתה הצטברו בידיה. לענין זה אמר בית המשפט: 'החשבונות הנדרשים ידועים היטב (לעותרת) והם ערוכים בידה באופן שלא רק החשבונות ופרטיהם ידועים לה אלא שהיא יודעת גם סך כל הכספים שלטענתה (המשיבים) חייבים לה" (עמוד 15 לפסק הדין).

5.לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות. עיון בפסק הדין אינו מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף, כמשמעו בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. מקובלת עלי עמדתם של המשיבים, על שני נימוקיה. אף לדעתי, לא נקבעה בפסק הדין הנ"ל הלכה חדשה המשנה הלכות קודמות לה. הקביעה לפיה לא נתקיימה בין הצדדים מערכת יחסי אמון התייחסה לסוגית מתן החשבונות בלבד, והיא עוגנה היטב בתשתית העובדתית אשר הונחה בפני בית המשפט לגבי טיב מערכת ההתקשרות הספציפית בין הצדדים, מבלי לקבוע הלכה חדשה באשר לקיומי יחסי אמון, ככלל, בין יצרן למפיץ.

יתירה מכך, מקובלת עלי עמדתם של המשיבים לפיה, הקביעה בדבר מערכת יחסי אמון בין הצדדים לא העלתה ולא הורידה לגבי התוצאה הסופית של הדיון בתובענות. כפי שהעירו שתי הערכאות אשר דנו בסוגיה, בפועל, בידי העותרת היו מצויים כל החשבונות שהיא נזקקה להם, והדרך היתה פתוחה בפניה לתבוע סעד כספי בהסתמך עליהם, אם זה היה רצונה.

יוצא מכך, שאפילו היתה חובה על המשיבים, מבחינה עקרונית, ליתן לעותרת חשבונית, לא היה מקום ליתן צו כזה בנסיבות המקרה, כאשר החשבונות כבר היו בידיה ולא היתה מניעה שתגיש תביעה נגד המשיבים על פיהם. במצב דברים זה, אין הצדקה להחליט על קיום דיון נוסף, שכן לא יהיה בו לשנות את התוצאה של דחיית הערעור.

בענין זה נאמר בספרו של ד"ר זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), בהתייחסו לעתירה לדיון נוסף:

"... יחד עם זאת, לא ייחרץ גורל הבקשה לפי הסתירה בין ההלכות או לפי חשיבות ההלכה, קשיותה או חידושה בלבד; אלה הם אמנם בבחינת תנאי בלעדיו אין, אך אפילו נתקיימו, אין די בהם כדי לזכות את המבקש בדיון נוסף. דרוש, נוסף על כך, כי ההחלטה בהלכה תשפיע גם על תוצאות הדיון לכאן או לכאן, או לשון אחרת: "לא לשם מתן פתרון לשאלות הנושאות אופי תיאורטי בלבד ושהכרעתן לא תשפיע על זכויות בעל הדין במשהו, הקנה המחוקק את התרופה של דיון נוסף" (עמוד 876 והאסמכתאות שם).

העתירה נדחית. העותרות ישאו בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ש"ח.