רע"א 6379/99 בלו נעמה נ. מדינת ישראל

בפני בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת בית-משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת ז' הדסי-הרמן) שלא לפסול עצמה מלישב בדין בהליך פלילי נגד המבקשת. ההחלטה ניתנה ביום 6.9.99, ובאותו יום הועברה בפקסימיליה אל משרדו של בא-כוח המבקשת. ביום 16.9.99 הוגשה הבקשה לרשות ערעור. ביום 23.9.99 הוגשה הבקשה להארכת המועד.

לטענת בא-כוח המבקשת, משלוח ההחלטה למשרדו בפקסימיליה אינו בגדר המצאה כדין ואין בו כדי להתחיל את מניין המועד הקבוע בחוק להגשת ערעור. לטענתו, הנתמכת בתצהיר המבקשת, כתב הערעור היה מוכן להגשה עוד לפני חלוף המועד הקבוע בחוק, אך לא נשלח לבית המשפט בשל המתנה לקבל עותק מאושר של ההחלטה. משנקפו הימים ועותק כאמור לא התקבל, הוגשה הבקשה. עם זאת, טוען בא-כוח המבקשת כי לא אחר את המועד להגשת הערעור, ולמעשה טרם החל מניין המועדים, כיוון שההחלטה לא הומצאה לו כדין.

לחילופין, טוען בא-כוח המבקשת כי לגופו של עניין יש להאריך את המועד להגשת הערעור, משום שמדובר באיחור קצר (שלושה ימים בלבד), שלא גרם נזק או עיוות דין. האיחור נבע מטעות בתום לב, ולא מרשלנות, וסיכויי הערעור טובים.

מאידך גיסא טוענת המשיבה, כי המועד להגשת ערעור צריך להימנות מהיום בו הודעה למבקשת ההחלטה, וכי המצאת ההחלטה באמצעות הפקסימיליה כמוה כהודעה.

עוד טוענת המשיבה, כי טעות משפטית אינה מהווה עילה להארכת מועד, וכי סיכויי הערעור לגופו קלושים.

המועד להגשת ערעור על החלטת שופט בעניין פסלות שופט נקבע בסעיף 147(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן: החוק; חוק סדר הדין הפלילי) כדלקמן:

"הערעור יוגש בכתב, בפירוט נימוקיו, תוך חמישה ימים מהיום שבו הודעה לבעלי הדין החלטת השופט".

סעיף 200 לחוק קובע:

"ניתנו פסק הדין, נימוקיו או הרשות לערעור לא בפני המושב, יחולו התקופות האמורות בסעיף 199 לגבי הנשאים מיום שהומצאו לו".

סעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי דן בהמצאת מסמכים. בחלקים הרלוונטיים לענייננו קובע החוק:

"(א) מסמך שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה באחת מאלה:

(1) במסירה לידו; ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו - לידי בן משפחתו הגר עמו...

(2) במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה, בתאריך ההמצאה.

(ב) מסירת המסמך לידי סניגור הנאשם, או מסירתו במשרד הסניגור לידי פקידו, וכן משלוח מכתב רשום עם אישור מסירה לפי מען משרדו, כמוה כהמצאה לנאשם...

...

(ד) נוכח בית המשפט שאי אפשר להמציא את המסמך כאמור בסעיפים קטנים (א) או (ב), רשאי הוא להורות על המצאתו באחת הדרכים האלה:

(1) בהדבקת עותק שלו במקום הנראה לעין בבניין בית המשפט, וכן בבית שבו, כידוע, גר או עסק הנמען לאחרונה;

(2) בפרסום מודעה ברשומות או בעיתון יומי;

(3) בכל דרך אחרת שתיראה לו.".

מן האמור כאן עולה, כי "דרך המלך" של המצאת מסמכים היא במסירה ידנית או במשלוח מכתב רשום, לאדם או, אם המקבל הוא הנאשם, לסניגורו. עם זאת, בית המשפט רשאי להורות על תחליף המצאה בכל דרך שתיראה לו, אם נוכח שאי אפשר להמציא את המסמך בדרך המקובלת.

אילו מדובר היה בערעור על פסק דין, הרי בהתאם לסעיף 200 לחוק היה המועד לערעור על פסק הדין נמנה החל ממועד המצאתו, ובמקרה כזה לא ניתן היה לראות במשלוח בפקסימיליה משום המצאה, אלא על פי החלטת בית המשפט, בהתאם לסעיף 237(ד) לחוק.

אולם, בנוגע לערעור בעניין פסלות שופט, אין המחוקק נוקט במבחן מועד המצאת ההחלטה, אלא מיום הודעת ההחלטה לבעלי הדין.

נוסח זה שם דגש על ידיעת בעל הדין אודות ההחלטה. במקרה זה אין צורך בהקראה פורמלית או בהמצאה בדרכים המנויות בחוק, שכן המבחן שנקבע הוא פונקציונאלי: ידיעתו של בעל הדין.

מבחן זה מתיישב עם אופיו המיוחד של ההליך של ערעור בעניין פסלות שופט, לגביו נקבע:

"לא בכדי נקבעה תקופה קצרה זו, שכן אין זה ראוי, כי טענת בעל דין כי השופט היושב בדינו פסול מלדון תרחף בחלל האויר ללא התייחסות שיפוטית הולמת, לכאן או לכאן". (בש"א 2049/97, ד"ר בנימין האזרחי נגד השופט יעקב צבן ואח' תקדין עליון 97(2), 151).

בענייננו, אין חולק כי תוכן ההחלטה הועבר אל בא-כח המבקשת בפקסימיליה כבר ביום 6.9.99 ובמועד זה היה ידוע למבקשת. מניין הימים להגשת הערעור צריך להימנות ממועד משלוח הפקסימיליה, ומועד זה הסתיים לפני הגשת הערעור.

נוכח תוצאה זו, יש לבחון האם בנסיבות העניין ראוי להאריך למבקשת את המועד להגשת הערעור. במקרה זה חברו מספר נימוקים עליהם מבסס בא-כח המבקשת את בקשתו: הערעור היה מוכן להגשה במועד ולא הוגש משום שבא-כח המבקשת המתין לקבל החלטה מאושרת של בית המשפט; מדובר באיחור של ימים ספורים בלבד; מקור האיחור בטעות בתום-לב שאין עימה רשלנות או זלזול בבית המשפט, ובמסגרת המועד להגשת הערעור, חל חג ראש-השנה, אשר הגביל עוד יותר את התקופה הקצרה ממילא שעמדה לרשותו.

אף כי כל אחד מנימוקים אלה, כשלעצמו, אינו מהווה בדרך כלל עילה הארכת המועד, נראה לי כי הצטברותם במקרה זה מצדיקה היענות לבקשה.

אני מאריכה, איפוא, את המועד להגשת הערעור עד הגשתו בפועל.