רע"א 639/19 פלוני נ. משרד הביטחון

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"ו 19336-09-18; השופטת ש' דברת , והשופטים א' ואגו ו- י' פרסקי ), במסגרתו נדחה ערעור המבקשים על הכרעת ועדת הערעורים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950 (להלן: החוק ), בבית משפט השלום בבאר שבע (עמ"ח 40373-06-14; בראשות השופטת העמיתה ט' שחף ) – ונקבע כי משפחתו של המנוח, רב סמל בשירות קבע ואיש מערך הגששים של פיקוד הדרום (להלן: המנוח ), אינה זכאית להכרה מכוח החוק. זאת, בהעדר קשר סיבתי בין שירותו הצבאי למותו בטביעה: ראשית, לא הוכח כי ניתנה למנוח פקודה או הנחיה לעריכת המפגש החברתי שבו מצא את מותו במהלך חופשתו. זאת ועוד, גם אם ניתן היה להגדיר את המפגש כמשימה צבאית – בהנחה שהוא נועד לעודד את בן שיחו של המנוח, צעיר בדווי, להתנדב לשירות בצה"ל – כניסתו של המנוח למים לבדו, לאחר שצרך אלכוהול, בוודאי אינה קשורה במשימה זו.

מכאן בקשת רשות הערעור דנן, בה טוענים המבקשים כי הערכאות הקודמות התעלמו מאופי השירות הייחודי של בני המגזר הבדווי, החובשים – לצד הכובע הצבאי הקלאסי – כובע נוסף, ונדרשים לפעול במהלך חופשותיהם לעידוד הגיוס ההתנדבותי בקרב צעירי המגזר. שעה שמדובר בחלק בלתי נפרד מן השירות הצבאי של החיילים הבדווים, סבורים המבקשים כי כלל לא היה צורך להצביע על פקודה קונקרטית לקיום המפגש הגורלי כדי לקשור את הטביעה בתפקידו הצבאי של המנוח. הם מוסיפים כי ההכרה בכך שהמפגש אכן נערך במסגרת תפקיד זה שומטת את הקרקע גם מתחת לנימוק השני של פסק הדין מושא הערעור – שהרי "יש לבחון את מהות הפעילות [...] ולא את סיבת הפטירה והיותה קשורה או לא קשורה לפקודה שהוטלה על המנוח".

2.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובה. על מנת לבוא בגדרי החוק, על המבקשים להוכיח כי המנוח נספה "בתקופת שירותו ועקב שירותו". ברם, אף שניתן להעריך נכונות של חיילים בכלל, ובני מגזר זה או אחר בפרט, לתרום מזמנם החופשי לעידוד הגיוס לצה"ל, אין בכך כדי לצבוע כל אינטראקציה חברתית שבמהלכה עולה גם נושא הגיוס – שלא לדבר על מפגשים חברתיים מובהקים בחוף הים, בנוכחות בני אדם שכלל אינם מועמדים לגיוס (חברתו של הצעיר שאותו ביקש, לכאורה, המנוח לגייס) – בצבעי התפקיד הצבאי. שילוב וולונטרי של אלמנט זה בפעילות פנאי אזרחית מובהקת שמבצעים החיילים במהלך חופשותיהם אינו הופך אותה לפעילות צבאית – בדיוק כפי שהחלטה וולונטרית של מפקד בכיר לנצל את ימי חופשתו כדי לבקר משפחות שכולות אינה הופכת את הביקור לחלק מתפקידו הצבאי (ראו והשוו לדברי אל"מ חדד, המצוטטים בפסקה 36 לבקשה). בהעדר פקודות קונקרטיות, היקף ואופי הפעילות לעידוד הגיוס במהלך החופשה נתונים לחלוטין להעדפות החיילים – ואף בכך יש כדי להעיד שאין מדובר ברכיב מובנה של השירות הצבאי, אלא בציפייה ערכית-כללית

של המפקדים, ותו לא. צדקו, אפוא, הערכאות הקודמות בקביעתן כי על מנת להוכיח כי טביעתו של המנוח הייתה "עקב שירותו", יש להצביע על פקודה קונקרטית שהנחתה אותו ליזום את המפגש שבו מצא את מותו – ואין די בציפייה הכללית של חלק ממפקדיו כי יפעל, לפי שיקול דעתו, לעידוד הגיוס.

שעה שאין לסטות מן המבחן העקרוני שאימצו הערכאות הקודמות, הרי שאין עילה להתערב בקביעותיהן העובדתיות הקונקרטיות לגבי העדר פקודה ישירה בענייננו – ומכאן שלא נפל פגם בתוצאה אליה הגיעו.

3.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.