רע"א 6396/14 יוסף אמזלג נ. מדינת ישראל

1.

ביום 5.2.2002 הגיש מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל ) תביעה לפינויו של המבקש ממקרקעין שבחזקתו. המדובר במקרקעין שעברו הליכי הסדר בשנת 1977 ונרשמו על שם המדינה. בכתב התביעה נטען כי המבקש פלש למקרקעין בשנת 2000 והגדיל באופן הדרגתי את שטחי הפלישה. להגנתו טען המבקש כי סבו וסבתו המנוחים רכשו את המקרקעין בשנות השלושים של המאה הקודמת, עיבדו אותם והתגוררו בהם; כי הוא נטל את החזקה בשנות השישים, עם מות סבתו, ומאז הוא מחזיק בקרקע ומעבד אותה ביחד עם אחיו, ועל כן דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. לחלופין טען המבקש כי המינהל ידע כי הוא מחזיק במקרקעין; וכי הוא בר רשות בלתי הדירה ואם יפונה הוא זכאי לפיצוי בגין השקעותיו.

2.

בית משפט השלום (כב' השופטת ע' ברקוביץ ) מיקד את הדיון בטענת ההתיישנות מהטעם שהמבקש זנח את הטענות האחרות. נקבע לנוכח סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 וסעיף 22(ב) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, המבקש יוכל להיבנות מטענת התיישנות רק אם יוכיח שהחזיק במקרקעין משך תקופת ההתיישנות – 25 שנה – עד ליום 1.1.1970 (יום כניסתו של חוק המקרקעין לתוקף). בית המשפט קבע כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח שהחזיק במקרקעין לכל אורך תקופה זו. בעיקרו של דבר, נקבע כי אין למבקש – שנולד בשנת 1954 – כל ידיעה אישית בדבר החזקה במקרקעין; וכי הראיות שהביא בעניין זה היו עדות מפי השמועה שאינה קבילה כראיה לאמיתות תוכנה. בית המשפט אף דחה את גרסת המבקש שלפיה מתגורר במקרקעין מאז שנות הששים נוכח גרסאות סותרות שהעלה בנקודה זו. בית המשפט נסמך גם על ראיות נוספות.

3.

את ערעורו על פסק הדין מיקד המבקש בטענת ההתיישנות, ובאופן קונקרטי בקביעתו של בית משפט השלום כי תקופת ההתיישנות הרלוונטית הייתה 25 שנה, ולא 15. המבקש טען כי עלה בידו להוכיח שהחזיק במקרקעין ועיבד אותם משך 15 שנה (תקופת ההתיישנות של תביעה לזכות בקרקע מסוג מולק) ואף 20 שנה (תקופת ההתיישנות של תביעה לזכות בקרקע מסוג מירי), ומשכך היה מקום לקבוע כי הוא זכאי להגנת התיישנות. בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיאה י' ענבר

והשופטים י' שבח ו ש' שוחט ) דחה את הערעור. ראשית קבע בית המשפט כי המבקש טען טענות משפטיות סותרות בערכאות השונות: בעוד שבבית משפט השלום הוא טען כי תקופת ההתיישנות היא 25 שנה, בערכאת הערעור הוא טוען כי תקופת ההתיישנות היא 15 שנה. נקבע כי אין לאפשר למבקש לטעון טענות משפטיות סותרות. מעבר לכך קבע בית המשפט כי טענת המבקש שלפיה מדובר בקרקע מסוג מולק הועלתה לראשונה בערעור והיא בגדר שינוי חזית אסור; וכי דין הטענה להידחות גם לגוף העניין, שכן היה על המבקש להוכיח שהחזיק בקרקע 25 שנה ברציפות עד לכניסתו של חוק המקרקעין לתוקף (1.1.1970), והמערער לא צלח משוכה זו.

4.

מכאן הבקשה שלפניי לרשות ערעור שבה נטען, בקליפת אגוז, שהערכאות הקודמות שגו בכך שהחילו תקופת התיישנות החלה על קרקע מוסדרת בשעה שהקרקע הוסדרה בשנת 1977. במצב דברים זה, כך נטען בבקשה, היה על המבקש להוכיח כי החזיק בקרקע משך תקופת ההתיישנות שחלה על מקרקעין לא מוסדרים – 15 שנה (לפי סעיף 22 לחוק ההתיישנות וסעיף 162(ב) לחוק המקרקעין) – ובנטל זה, לדבריו, הוא עמד.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המינהל, באתי למסקנה שדין הבקשה לרשות ערעור להידחות. נזכיר כי עסקינן במקרקעין שעברו הליכי הסדר ונרשמו על שם המדינה בשנת 1977. סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת ההסדר ) קובע כי "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה". משמעותו של סעיף זה היא כי משנסתיים הליך הסדר והמדינה נרשמה כבעלת הזכויות בקרקע, בטלות כל זכויותיו הנוגדות של המבקש בה, לרבות אלו שרכש (ככל שרכש) מכוח התיישנות (ראו למשל ע"א 7744/12 שעלאן נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (14.8.2014)). ככל שבפי המבקש טענה המכוונת לתוצאות הליך ההסדר, היה עליו לפנות בהליך מתאים לפי איזו מהוראות פרק י"ב לפקודת ההסדר. אין חולק כי המבקש לא פנה בהליך כזה. לכך יש להוסיף כי החל ממועד כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, אין התיישנות במקרקעין מוסדרים (סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין). פועל יוצא מן האמור הוא שלמצער משנת 1977, המדינה היא הבעלים של הקרקע. בהקשר זה אין עילה להתערב בקביעותיהן של הערכאות הקודמות כי המבקש לא הוכיח שקיבל רשות להשתמש בקרקע, משעסקינן בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". על רקע האמור, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. הסעד הארעי שניתן ביום 2.10.2014 מבוטל. המבקש יישא בהוצאות המינהל בסך של 10,000 ש"ח.