רע"א 6406/06 הועדה המקומית לתכנון ובניה עפולה נ. מ.שוטן חברה לבניין ופיתו

1.זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בע"א 1165/05 (כב' השופטים ה' ח'טיב, ז' הווארי וב' ארבל) לפיו התקבל ערעורה של מ. חברת שוטן, חברה לבנין ופיתוח בע"מ (להלן: המשיבה) על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת בת.א 4926/00 (כב' השופטת ר' נדאף).

2.המשיבה ביקשה לבנות תוספת בניה של חנות או משרד בקומת קרקע של בניין שבבעלותה. המשיבה הגישה תכנית מפורטת שהועברה לדיון ולאישור הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה. וועדת המשנה לתוכנית מפורטת של הועדה המחוזית אישרה את הפקדת התכנית בכפוף למספר תיקונים טכניים וכן "בתנאי שיוכח לשביעות רצון משרד התחבורה, כי תפוסת החניה והנגישות עונים על דרישות התקן בתוך המגרש". המשיבה הודיעה כי קיבלה אישור בעל-פה של מהנדסת מטעמו של משרד התחבורה והוועדה המחוזית אישרה את התכנית. לאחר אישור התכנית הגישה המשיבה למבקשת בקשה למתן היתר בניה לבניית התוספת. המבקשת אישרה את הבקשה בתנאי שתוסדר החניה על פי התקן וישולם כופר חניה עבור חניות חסרות. המשיבה הגישה ערר על ההחלטה לוועדה המחוזית. הערר התקבל לאחר שנקבע כי מערך החניה אושר כחוק על פי התכנית המפורטת. למרות זאת סירבה המבקשת לאשר את הבקשה למתן היתר. ערר נוסף שהגישה המשיבה בוטל לאחר שהוסכם בין הצדדים כי מיקום החניה שאושר על ידי הוועדה המחוזית ישונה באופן שיוקם מחוץ לחלקה, בשטח ציבורי, והאישור לבניה ניתן. המשיבה הגישה תביעת נזיקין נגד המבקשת בבית משפט השלום בנצרת נוכח העיכוב שאירע שלא כדין, לדעתה, במתן ההיתר.

3.בית משפט השלום קבע כי המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח כי המבקשת ביצעה פעולה כלשהי שלא כדין אשר מצדיקה לחייבה בפיצוי המשיבה. המשיבה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת. בית המשפט המחוזי בחן את פעולת הוועדה בשני שלבים: הראשון, לאחר אישור התכנית המפורטת, והשני, לאחר שהערר שהגישה המשיבה לוועדה המחוזית, התקבל. באשר לשלב הראשון, קבע בית המשפט כי לא היה כל פגם בדחיית הבקשה למתן היתר, לאור שיקול הדעת העצמאי שהיה על המבקשת להפעיל. לעומת זאת, בשלב השני, לאור קבלת ערר המשיבה, קבע כי המבקשת היתה מחויבת לפעול על פי החלטת הוועדה המחוזית, בהתאם להיררכיה השלטונית ביניהן, או להגיש ערר למועצה הארצית לתכנון ובניה. בית המשפט קבע כי משסירבה המבקשת להעניק את ההיתר, היא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה כלפי המשיבה. הדיון הוחזר לבית משפט השלום לדון בשאלת הנזק שהמשיבה טוענת שנגרם לה, לגבי השלב השני בלבד. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

4.המבקשת טוענת כי כל פעולותיה היו כדין: לטענתה, התכנית המפורטת אושרה על ידי הוועדה המחוזית עקב הטעיה מצד המשיבה בדבר אישור שניתן לה בנוגע לחניות, כי תכניתה של המשיבה גרמה לסכנה בטיחותית, וכי שינוי מיקום החניות בסופו של דבר מוכיח את צדקת טענתה. עוד טוענת היא כי טובת הציבור הרחב חייבה את העיכוב במתן ההיתר ולכן אין לומר כי התרשלה בכך שהעדיפה את טובת הציבור על פני האינטרס של המשיבה, ומכאן שאינה חייבת בפיצוי המשיבה.

5.עיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות דלמטה וכן ביתר הנספחים שהוגשו. השאלה העולה בתיק זה מצומצמת היא: האם צדק בית המשפט המחוזי כי משהתקבל הערר שהגישה המשיבה, היתה המבקשת מחויבת ליישמו, או שהיה עליה לפנות בדרך הנקוטה בידה למועצה הארצית משסברה כי ההיתר הושג עקב הטעיה מצד המשיבה. בעניין זה קבע המחוקק בסעיף 110 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965, מנגנון ערר פנים-מינהלי על החלטות הועדה המחוזית. הסעיף קובע כי על החלטת ועדה מחוזית בדבר אישור תכנית או דחייתה רשאית הוועדה המקומית לערור בזכות בפני המועצה הארצית. על יתרונות מנגנון הביקורת שהותווה בחוק עמד השופט לוי בע"א 6365/00

בר אור נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון ואח' , פ"ד נו(4) 38, ובהם בחינת ההחלטה על ידי גורמים מקצועיים, מתן סעד יעיל, ועוד. המבקשת לא פעלה בהתאם להוראות החוק בעניין זה ובחרה שלא להעניק את ההיתר המבוקש למשיבה, חרף העובדה שערר על החלטתה התקבל. גם אם נכונה טענתה, לפיה לא היה מקום להעניק את ההיתר בנסיבות בהן אושר, היה על המבקשת לפעול בדרך שהותוותה בחוק ולא לעשות דין לעצמה. לפיכך, אין מקום להתערב בקביעה זו של בית המשפט המחוזי. בודאי שאין בדברים כדי להצדיק דיון בפני ערכאת ערעור נוספת.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.