פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א 6427/20
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקשים:
1. רמי קצב יעוץ והנהלה בע"מ
2. עו"ד רנן גרשט
3.עו"ד אופיר נאור
נ ג ד
המשיבים:
1. חיים גולדברג
2. צבי גולדברג
בקשת רשות ערעור על
פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 20.7.2020 בע"א
25170-07-19 שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא י' שבח והשופטים י' אטדגי ו-ש'
יעקובוביץ
בשם המבקשים:
עו"ד אופיר נאור,
עו"ד עדי גרנות
החלטה
1.
זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 20.7.2020 (ע"א 25170-07-19, סגנית הנשיא י' שבח והשופטים י' אטדגי ו- ש' יעקובוביץ ). בית המשפט המחוזי דן בשני ערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 6.5.2019 (ת"א 40473-05-18, השופט ע' יריב ) – דחה את ערעורם של המבקשים וקיבל את ערעורם של המשיבים.
2.
מקורה של הבקשה שבפני בתביעה לסילוק ידם של המשיבים מיחידת דיור המצויה בבניין אשר נרכש על-ידי המבקשים במסגרת הליך כינוס נכסים בשנת 2017 (להלן: הדירה ). המבקשים טענו בתביעתם כי המשיבים הם פולשים המחזיקים בדירה שלא כדין, ואילו המשיבים טענו כי הם דיירים מוגנים המחזיקים בה מכוח זכויותיה של אמם המנוחה, שהייתה דיירת מוגנת לפי הסכמים שנחתמו בשנות ה-60 של המאה הקודמת.
3.
בית משפט השלום קיבל את תביעת המבקשים והורה למשיבים לפנות את הדירה. בית משפט השלום קבע כי אמם המנוחה של המשיבים הייתה דיירת מוגנת, אך הוסיף כי המשיבים לא עמדו בנטל להוכיח את זכאותם שלהם לדיירות מוגנת, מאחר שלא הובאו על-ידם ראיות עצמאיות ומהימנות למגוריהם יחד עם האם בדירה.
4.
הן המבקשים והן המשיבים הגישו ערעור על פסק הדין האמור לבית המשפט המחוזי. המבקשים הלינו על קביעתו של בית משפט השלום כי אמם המנוחה של המשיבים הייתה דיירת מוגנת בדירה, ואילו המשיבים תקפו את הקביעה כי לא הוכחה זכאותם שלהם לדיירות מוגנת.
5.
בית המשפט המחוזי הורה על מחיקת ערעורם של המבקשים לנוכח הכלל לפיו מי שזכה בדין וקיבל את הסעד שלו עתר אינו רשאי לערער על נימוקיו של פסק הדין שכך הורה. לעומת זאת, ערעורם של המשיבים התקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי זכות הדיירות המוגנת של האם המנוחה הוכחה בבית משפט השלום ברמת ודאות גבוהה ביותר באמצעות ראיות מצטברות. בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי אף הדיירות הנגזרת של המשיבים הוכחה על-ידם באמצעות עדותו של המשיב 1, אשר לא נסתרה ואף נתמכה באישור מטעם עיריית תל אביב-יפו. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי כתב התביעה שהגישו המבקשים הכיל טענות כלליות בלבד, המתאימות לתביעת פינוי המוגשת נגד פולש, מבלי לכלול בו עילת פינוי לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ). לבסוף, בית המשפט המחוזי חייב את המבקשים בתשלום הוצאות משפט למבקשים בסך של 50,000 שקלים.
6.
הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, עניינם מעלה שאלה רוחבית החורגת מנסיבותיהם הקונקרטיות של הצדדים ביחס לנטל ההוכחה הנדרש לצורך ביסוס טענה של דיירות מוגנת. בהקשר זה נטען כי כבר נפסק שיש מקום לנקוט בפרשנות מצמצמת להוראות חוק הגנת הדייר, ואילו פסק דינו של בית המשפט המחוזי סוטה מכך. לגופו של עניין, המבקשים טוענים כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי באשר להוכחת זכאותם של המשיבים לדיירות מוגנת בדירה היא שגויה, וכן מלינים על הסכום החריג, לדבריהם, של הוצאות המשפט שבהן חויבו.
7.
דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה. חרף טענות המבקשים, טענותיהם אינן מעלות כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים ומהשאלה הספציפית של הוכחת הזכאות לדיירות מוגנת במקרה דנן. כמו כן, מעיון בפסקי דינן של הערכאות הקודמות, לא התרשמתי שמתן רשות ערעור דרוש כדי למנוע עיוות דין. לפיכך, בהתאם לסעיף 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני דוחה את הבקשה. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, ח' בחשון התשפ"א (26.10.2020).
ש ו פ ט ת