רע"א 6429/19 אחמד חיידר זחאלקה נ. המועצה המקומית כפר קרע

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע״א 20615-03-18, כב׳ השופטים י׳ כהן (סג״נ), א׳ טובי ו א׳ באומגרט ) אשר קיבל בחלקו ערעור שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (ת״א 31428-06-15, כב׳ השופטת ה׳ אסיף ).

2.

זוהי התמונה העובדתית המצטיירת מפסקי הדין קמא: המבקש הוא בעלים ומחזיק של מקרקעין בשטח המועצה המקומית כפר קרע, היא המשיבה. בין הצדדים מתנהלת מחלוקת ארוכת-שנים הנוגעת לרצונה של המשיבה להרחיב דרך ביישוב על חשבון שטחו של המבקש. האירועים הרלוונטיים להליך דנן החלו בשנת 2015, עת ביקשה המשיבה להתחיל לבצע עבודות בנייה להרחבה האמורה, ולשם כך להפקיע חלקים משטחו של המבקש. האחרון הגיש התנגדות לתוכנית ההפקעה, שהובילה לניהול משא-ומתן בין הצדדים. בטרם סיומו, הגיעו עובדי המשיבה לשטח המבקש ותפסו חזקה בחלקים משטחו, ללא הסכמתו. הם אף עקרו את גדר הרשת המקיפה את שטחו של המבקש – גדר שאותה הציב לאחר שהמשיבה הרסה את גדר הבטון שהייתה שם קודם לכן, בשנת 2006.

על רקע זה, פנה המבקש לבית משפט השלום בחדרה בתביעה לחייב את המשיבה להפסיק בעבודות האמורות, להחזיר לו את החזקה בשטח שבבעלותו ולהשיב את המצב לקדמותו, לרבות בניית הגדר; וכן בבקשה לסעד זמני. בעקבות זאת, ניתן צו ארעי שהורה למשיבה להפסיק לבצע עבודות בחלקה עד לסיום ההליך. יצוין כי בתחילה המשיכה המשיבה לבצע עבודות בשטח המבקש, חרף הצו.

תביעתו של המבקש התקבלה. בית משפט השלום קבע בפסק דינו כי פעולות המשיבה נעשו בניגוד לדין. הטעמים המרכזיים לקביעה זו היו כי לא הייתה הסכמה בין הצדדים לפעולות אלו, וכי לא היו בידי המשיבה צו הפקעה החל על החלק משטחו של המבקש שבו בוצעו העבודות, או סמכות סטטוטורית לפעולות אלו בהיעדר הסכמה או צו הפקעה. על כן, בית המשפט הורה למשיבה לסלק ידה מכל שטח המקרקעין של המבקש, וכן להשיב את המצב לקדמותו ובכלל זה לפרק כל עבודה שביצעה במקרקעין ולהשיב את גדר הרשת שעקרה. עוד נפסק כי על המשיבה להימנע מכניסה עתידית לשטח המבקש בהיעדר צו שיפוטי שיתיר זאת, כאשר זה יינתן לאחר שמיעת טענות שני הצדדים – כך אף אם יהיה בידי המשיבה צו הפקעה חדש שיחול על שטח המבקש.

על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור על-ידי המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה. האחרון קיבל את הערעור באופן חלקי, והורה על ביטול שניים מהסעדים שניתנו על-ידי בית משפט השלום: חיוב המשיבה להקים מחדש את גדר הרשת; ומניעת המשיבה מתפיסת החזקה בשטחי המבקש בהיעדר צו שיפוטי – כך שעל-פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המשיבה רשאית לעשות כן אם תנקוט הליכי הפקעה כדין.

3.

מכאן בקשת רשות הערעור, שבה מעלה המבקש מספר טענות המצדיקות, לדידו, להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המרכזיות שבהן הן אלו: ראשית, כי פסק הדין מבוסס על טענה עובדתית שלא נבחנה בבית משפט השלום בעניין קיומם של צווי הפקעה חדשים, דבר המהווה הרחבת חזית אסורה ולפיכך מקנה לו זכות ערעור; שנית, כי ההליך מעלה שאלה עקרונית בעניין סמכותו של בית משפט ליתן צו מניעה כנגד רשות; שלישית, כי הפתרון הצודק בנסיבות העניין הוא מתן צו כאמור; ורביעית, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין גדר הרשת מבוסס על טעות עובדתית.

המשיבה מצידה סבורה כי אין מקום לתת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. היא אף חולקת על טענות המבקש לגופן; לשיטתה, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מוצדק, והוא אינו מבוסס על טעות עובדתית או על טענה עובדתית שלא הובאה בפני בית משפט השלום.

4.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה אינה מעוררת שאלות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים. לא השתכנעתי מטענת המבקש כי פסקי הדין קמא מעלים שאלה עקרונית בעניין סמכותו של בית משפט ליתן צו מניעה נגד רשות – בית המשפט המחוזי לא קבע כי צו זה ניתן על-ידי בית משפט השלום בהיעדר סמכות, אלא אך קבע כי בנסיבות המקרה המסוים, אין מקום לתת צו כאמור.

אף אינני סבור כי למבקש נגרם עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי יש לבטל את צו המניעה ולאפשר למשיבה לתפוס חזקה בשטחו של המבקש אף בהיעדר צו שיפוטי, מתייחסת אך ורק למצב תיאורטי-עתידי שבו יוּצא צו הפקעה חדש כדין. על כן, הטענה בדבר קיומן של הודעות הפקעה חדשות – שלגביה נטען כי העלאתה מהווה הרחבת חזית – ממילא אינה רלוונטית למסקנה זו, ובית המשפט המחוזי אף לא קבע כל קביעה פוזיטיבית ביחס לטענה זו. באשר לשאלה האם צדק בית המשפט המחוזי כאשר ביטל את הסעד שנתן בית משפט השלום, שלפיו המשיבה תימנע מתפיסת חזקה בשטחו של המבקש בהיעדר צו שיפוטי, אף אם תנקוט הליך הפקעה כדין – זוהי שאלה הנוגעת לאיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים במקרה המסוים, שאין מקום להידרש אליה במסגרת בקשה זו. יצוין רק כי אין מחלוקת על כך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו גורע מזכותו של המבקש להגיש התנגדות לצו ההפקעה החדש, אם וכאשר זה יוּצא, ככל שהוא יראה לנכון.

אף לא מצאתי כי יש קושי בסעד שניתן ביחס לגדר הרשת. כפי שצוין, בית המשפט המחוזי הורה על ביטול הסעד המחייב את המשיבה להקים מחדש את הגדר סביב שטחו של המבקש. הוא נימק זאת בכך שהיא הוקמה שלא כדין, וכי הוצא צו המורה על הריסתה, על-פי מתווה שעליו הסכימו הצדדים ושניתן לו תוקף של פסק דין בשנת 2010 (תו"ב 4619-12-08, כב' השופט מ' מסארווה ). צודק המבקש, כי המשיבה לא הרסה את הגדר בהתאם למתווה זה, אלא חרגה מהתנאים שנקבעו בו לעניין הריסתה. אולם, אין בכך כדי להצדיק התערבות במסקנתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה אין מקום להורות למשיבה להקים מחדש גדר שהוקמה מלכתחילה שלא כדין ושניתן צו המורה על הריסתה. בהקשר זה יצוין כי לא מצאתי ממש בטענת המבקש כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושתת על טעות עובדתית, משהוא מתייחס לגדר כולה, שעה שצו ההריסה חל רק על חלקה הצפוני. מקריאת כתב האישום, עולה כי צו ההריסה שהוצא בעקבותיו חל על הגדר כולה, שנבנתה ללא היתר כנדרש בחוק. אמנם, בכתב האישום ובמתווה האמור מצוין כי השטח יועד לתכנית החלה על הדרך הצפונית, אך בניגוד לטענת המבקש, אין משמעות הדבר כי הגדר המערבית נבנתה כדין, ושצו ההריסה לא חל עליה. על כן, אף טענה זו של המבקש אינה מצדיקה מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. יוער בהקשר זה, כי בסוגיה הנידונה יש פנים לכאן ולכאן, כפי שעולה מפסקי הדין קמא. על פני הדברים, אין לשלול את הדרך שבה הלך בית המשפט המחוזי, ואת איזון הזכויות שערך.

5.

לנוכח כל האמור, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.