רע"א 6437/18 זאב קוטיגרו נ. עזריאל הוס

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 20.6.2018 (ע"א 48165-03-18, השופטים ש' דברת , י' פרסקי ו- ג' לוין ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגיש המבקש על פסק-דינו של בית משפט השלום בקריית גת מיום 6.12.2017 (ת"א 41437-08-15, סגן הנשיאה א' אדם ).

רקע והליכים קודמים

2.

מקורה של הבקשה שבפני בתביעת פינוי שהגיש המשיב, בעלים של נכס ברחוב העמל 11 שבאזור התעשייה באשדוד (להלן: הנכס ), נגד המבקש, ששכר את הנכס והפעיל בו עסק. המבקש הגיש תביעה שכנגד במסגרתה ביקש לאכוף חוזה שלטענתו נכרת בינו לבין המשיב לרכישת זכויות בנכס, ולחלופין להשבת סכומים ששילם לו לטענתו ביתר ולתשלום פיצויים בסך כולל של 1,674,458 שקלים, וכן להשבת עלויות נוספות שהשקיע בהשבחת הנכס.

3.

המשיב השכיר את הנכס למבקש בשנת 1991 בהסכם שכירות בלתי-מוגנת, תמורת דמי שכירות חודשיים בסכום שווה ערך ל-550 דולרים, למשך שלוש שנים עם אופציה להארכה לשנתיים נוספות (להלן: חוזה השכירות ). בפועל, הוארכה שהותו של המבקש כשוכר בנכס מבלי שנעשה בעניין חוזה מסודר, עד שביום 11.2.2015 הודיע המשיב למבקש כי בכוונתו להביא לסיום השכירות, ובהמשך לכך הגיש את התביעה מושא הבקשה דנן.

4.

לאורך כל התקופה שבה שכר המבקש את הנכס, תשלומיו החודשיים היו גבוהים יותר מאלו שנקבעו בחוזה השכירות. המשיב טען בפני שתי הערכאות הקודמות כי לכל אורך תקופת השכירות הסכימו הצדדים בעל-פה, מטעמי מיסוי, על דמי שכירות גבוהים יותר מאלו שנקבו בחוזה השכירות. מנגד, טען המבקש כי התשלומים שמעבר לאלו שנקבעו בחוזה השכירות שולמו למשיב בהתאם לחוזה אחר שנעשה בשנת 1995 בכתב-יד ונועד להסדיר את רכישתו העתידית של הנכס על ידו (להלן: החוזה המאוחר ). המשיב הכחיש מצדו כי נעשה חוזה הכולל הסכמה כזו.

5.

בית משפט השלום קיבל את תביעת הפינוי שהגיש המשיב ודחה את התביעה שכנגד מטעמו של המבקש. לאחר שבחן את מכלול הראיות, קבע בית משפט השלום כי בין הצדדים נכרת חוזה מאוחר, אך זה נסב על הארכתו של חוזה השכירות בתנאיו המקוריים, ואילו חלקו הנחזה כנוגע לרכישת זכויות שונות של המבקש בנכס – זויף. כן נקבע, כי אפילו היה מוכיח המבקש שכלל חלקיו של החוזה המאוחר נחתמו על-ידי הצדדים, לא ניתן היה לראות בו חוזה מכר מחייב בשל היותו עמום ונעדר פרטים מהותיים לגיבוש העסקה. בית משפט השלום אף קבע כי גרסת המשיב – לפיה התשלומים ששילם המבקש מעבר לאלו הנקובים בחוזה השכירות שולמו כדמי שכירות, ולא נועדו להסדיר רכישת זכויות כלשהן בנכס – היא סבירה יותר. לסיכום, נפסק כי המשיב רשאי להודיע על סיומה של תקופת השכירות – שהוארכה במשך שנים ארוכות בהתנהגות הצדדים – באמצעות מתן הודעה זמן סביר מראש. בנסיבות העניין, העמיד בית משפט השלום פרק זמן זה על שנה מהמועד שבו נתן את פסק דינו, וקבע כי אף בו יוסיף לשלם המבקש דמי שכירות כפי שנהג בשנים האחרונות.

6.

המבקש ערער על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, ואילו המשיב הגיש ערעור שכנגד שנסב על המועד שקבע בית משפט השלום לפינוי הנכס. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש בהתאם לסמכותו הקבועה בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, וכי אף לא נפלה בפסק הדין טעות משפטית. בית המשפט המחוזי ציין, לגופם של דברים, כי לא ניתן ללמוד מהחוזה המאוחר על קיומה של התחייבות לרכישת זכויות בנכס, ומכאן שאין מקום להורות על אכיפה של התחייבות כזו או על השבת כספים ששולמו על-ידי המבקש. באשר לערעור שכנגד קבע בית המשפט המחוזי כי בשל העובדה שהדרישה הראשונית לפינוי הכנס נשלחה כבר בתחילת שנת 2015, יש מקום להורות על הקדמת הפינוי בפרק זמן של כשלושה חודשים, כך שיושלם עד ליום 2.9.2018.

בקשת רשות הערעור

7.

הבקשה שבפני, שהוגשה ביום 6.9.2018, מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען שבקשתו מעלה שאלות משפטיות וציבוריות חשובות, וכן שנגרם לו עיוות דין. המבקש חוזר וטוען כי התשלומים שהעביר למשיב כללו גם כספים לרכישת זכויות נוספות בנכס, וכי אופן העברתם אינו עולה בקנה אחד עם ניסיון להסוותם מטעמי מס. לצד זאת, בהתייחס לקביעותיהן של הערכאות הקודמות הוא טוען כי ההכרעה במקרה זה נוגעת לפן העקרוני של תוצאות פגם של אי-חוקיות בחוזה.

8.

ביום 15.10.2018 הגיש המבקש הודעת עדכון, בהתאם להחלטתי מיום 14.10.2018, ובה הודיע כי פינה את הנכס ומסר את החזקה בו לבניו של המשיב. עם זאת, המבקש הבהיר כי עשה כן בשל הצורך לכבד צו שיפוטי ובהסתמך על הצהרת בא-כוחו של המשיב בפני בית המשפט המחוזי לפיה אין בכוונתו או בכוונת מי מטעמו למכור את הנכס בשלב זה. בתוך כך, הדגיש המבקש כי הוא עומד על בקשתו.

דיון והכרעה

9.

לאחר שבחנתי את טענותיו של המבקש, ואף מבלי להידרש לתגובת המשיב, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

10.

איני סבורה כי הבקשה מעלה שאלה ציבורית או משפטית כללית בעלת חשיבות (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). במידה רבה, נדמה כי ההיפך הוא הנכון, וכי זו נטועה כל כולה בנסיבותיהם הספציפיות של הצדדים, כפי שנבחנו בפירוט בפני שתי הערכאות הקודמות. אף השאלה שהוצגה על-ידי המבקש כשאלה עקרונית אינה כזו, אלא נוגעת ליישום הכללים החלים על חוזה הנגוע באי-חוקיות על עובדות המקרה. יצוין עוד שהמחלוקות העובדתיות בין הצדדים אף מחדדות את אי-התאמתו של המקרה להענקת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כמו כן, לא השתכנעתי שהותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו תגרום למבקש עיוות דין חמור, מעבר לאכזבה הנלווית מטבע הדברים לדחיית טענותיו ולפינוי הנכס.

11.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין, איני עושה צו להוצאות.