רע"א 6442/12שאול ויסמן נ. משה גל , מנהל בתי המשפט , משיב פוזיטיבי

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במחוז מרכז מיום 26.7.2012 בע"א 44997-02-12 (כב' השופט י' שינמן ), במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה מיום 2.2.2012 (כב' השופטת א' רוטקופף ), אשר קיבל את בקשת המשיבים לסלק על הסף את התביעה אשר הגיש נגדם המבקש. כן הופנה הערעור כנגד החלטת ביניים שניתנה בהליך על ידי השופטת א' רוטקופף ביום 1.2.2012 בע"ר 17614-11, שניתנה במסגרת ערעור רשם על החלטה שלא ליתן פסק דין לטובת המבקש בהיעדר הגנה.

2.

ביום 3.4.2011 הגיש המבקש כתב תביעה המופנה נגד המשיבים, בגדרו טען כי הליכים שניהל בבתי משפט שונים נוהלו שלא בהתאם לדין, בהיעדרם של יפויי כוח כשרים, תוך פסיקת הוצאות משפט לטובת הצדדים שכנגד ולא לטובתו, דחיית בקשותיו של המבקש על הסף ומתן אפשרות תיקון כתבי טענות לצדדים אחרים מבלי שנתבקש בית המשפט לכך. על אף שמודע היה המבקש לחסינותם של המשיבים מכח סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], טען הוא כי הנהלת בתי המשפט אינה חוסה תחת ההגנה האמורה, וממילא אין למשיבים חסינות בשל הפרת חובה חקוקה.

לאחר שהתקיימו הליכים ביחס למקום הדיון, הגישו המשיבים ביום 4.10.2011 בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה של חסינות מן הדין, ולחילופין בקשה להארכת מועד להגשת כתב ההגנה עד אחרי שתוכרע בקשת הסילוק. תגובת המבקש לבקשה זו לא נתקבלה, ובמקום זאת הגיש הוא ארבע בקשות נפרדות למתן פסק דין בהיעדר הגנה, אשר נדחו. בקשה חמישית למתן החלטה בהיעדר הגנה בשל אי הגשת כתב הגנה במועד הוגשה על ידי המבקש ביום 6.11.2011, בקשה אותה הכתיר כ"בקשה לעיון מחדש". בקשה זו נדחתה עוד באותו היום על ידי בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' הרשמת ע' אייזדורפר ), תוך קביעה כי "מותב זה אינו יושב כערכאת ערעור על עצמו". ערעור המבקש על החלטת כב' הרשמת אייזדורפר נדחה אף הוא ביום 17.1.2012 (כב' השופטת א' רוטקופף ). בקשת רשות ערעור על פסק דין אחרון זה, נדחתה אף היא ביום 26.2.2012 (כב' השופטת ו' פלאוט ). בין לבין, ביום 2.2.2012 סולקה על הסף תביעת המבקש. נקבע כי ההגנה הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין עומדת לימינם של המשיבים, וכי אף לגופה דין התביעה להידחות. אשר על כן, בהחלטה שניתנה על ידי בבקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 26.2.12012, ( רע"א 2143/12 מיום 4.4.2012) קבעתי כי משניתן פסק דין סופי בבקשת הסילוק:

"הסתיים הטיפול בתיק, וכל החלטות הביניים שניתנו בתיק "נבלעות" במסגרת פסק הדין הסופי... החלטת בית משפט השלום הדוחה את בקשת המבקש למתן פסק דין בהיעדר הגנה, "נבלעה" בתוך פסק דינו הסופי של בית המשפט... ככל שחפץ המבקש, ומבלי שיש בדברים אלה משום המלצה, יוכל המבקש להביע את הסתייגותו מההחלטה האמורה במסגרת ערעור על פסק הדין כולו, בהתאם לדין ולסדרי הדין".

3.

ערעור כאמור הוגש לבית המשפט המחוזי מרכז. המערער העלה טענות מספר, ובהן: כתבי ההגנה שהגישו המשיבים לא הוגשו במועד, באופן המחייב מתן פסק דין בהיעדר הגנה; הפרשנות הראויה של סעיף 8 לפקודת הנזיקין אינו מקנה חסינות מאשם. אין פטור מהכרה בקיומה של עוולה, אלא מניעה טכנית מקבלת פיצוי כספי מהמשיבים; ייצוג המשיבים בידי פרקליטות המדינה חותר תחת עקרון הפרדת הרשיות; סכום ההוצאות שנפסק לחובת המבקש בהליך הסילוק – 30,000 ₪ – הינו גבוה במיוחד.

ביום 26.7.2012 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. נקבע כי מבלי להידרש לשאלה האם סעיף 8 לפקודת מקים חסינות דיונית או מהותית, הרי שככל שסבר המבקש כי המדינה התרשלה כלפיו, היא הכתובת לתביעתו כשולחתם של המשיבים. עוד נקבע כי אין לקבל את הטענה הנוגעת לאי הגשת כתב ההגנה במועד, שכן בית משפט קמא האריך את התקופה עד לקבלת החלטה בבקשת הסילוק. אף ביחס לייצוג המשיבים על ידי הפרקליטות נקבע זה נעשה בדין, שעה שהתביעה בתיק העיקרי מופנות כלפי פעולות שביצעו המשיבים מכוח תפקידם הציבורי. לצד זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור בשאלת ההוצאות בבית משפט קמא, והפחית את סכומן מ-30,000 ל-10,000 ₪.

מכאן הבקשה שלפני.

4.

במוקד בקשתו, טוען המבקש כי ערעורו "נסוב על טענת סף שכנגד". לדבריו, פרקליטות המדינה כלל אינה רשאית לייצג את המשיבים, ועל כן לא היה מקום להישמע לטענותיה. כתוצאה מכך – ממשיך המבקש – צריך היה להינתן לטובתו פסק דין בהיעדר הגנה. לדבריו: "כל מהות הערעור טענת סף אחת ויחידה... אין סמכות... לרשות השופטת להיות מיוצגת על ידי הרשות המבצעת". לגישת המבקש, מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לפרש את סעיף 2 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה), באופן השולל את יכולתה של פרקליטות המדינה לייצג את הרשות השופטת על זרועותיה.

5.

דין הבקשה להידחות. סעיף 2 לפקודת סדרי הדין והשלטון (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]. מורה כדלקמן:

"מקום שעובד ציבורי או מועצה, ועדה, ועד, בית דין או כל חבר-בני-אדם כיוצא באלה, שהוקמו או נתכוננו על פי דין, הם צד בהליך שלפני בית משפט מכוח תפקידם, יכול שיהיו מיוצגים באותו הליך על ידי היועץ המשפטי לממשלה או נציגו".

המבקש אינו חולק על תחולתו של הסעיף על המשיבים, אלא על עצם חוקיותו. לגישתו, ייצוג המשיבים על ידי המדינה מהווה הפרה של עקרון הפרדת הרשויות, וכן מקים חשד לפעולות בבחינת "שמור לי ואשמור לך".

יושם אל לב כי טענת המבקש הינה גורפת. רוצה לומר, שהנחת היסוד בטיעון היא שעצם הייצוג – תהיינה נסיבות התיק אשר תהיינה – פסול הוא בשל אי הפרדת הרשויות. אכן, הפרדת הרשויות עיקרון חשוב היא במשטר דמוקרטי. ברם, אין הדבר שולל קיומם של נושאים בהם "ירידת חומת ההפרדה" אינה פוגעת בעקרון הבסיסי. דוגמאות לכך – הצעת חוק ממשלתית או דרך מינוי שופטים. בכל מקרה, הפרדה הרמטית, פורמאלית ונטולת חריגים, עלולה להחטיא את המטרה.

בענייננו, הטענה מופנית נגד עצם ייצוגה של הרשות השופטת. כאמור, נושא זה מוסדר בחוק ובהתאם גוברת המשוכה שעל המבקש לעבור. ניתן אף לומר כי התשובה לטענות המבקש מצויה ביסודותיו של המשטר הדמוקרטי. שלוש רשויות השלטון –המחוקקת, המבצעת והשופטת – פועלות בשם המדינה, בשם אזרחיה ולמענם. העובדה כי בין רשויות אלה מתקיימת הפרדת סמכויות, אינה שוללת את העובדה שמטרתן שירות המדינה. בהיותן מייצגות את אינטרס המדינה, פועלות הן כשלוחותיה. ככל שחפץ פלוני לפתוח בהליכים נגד פעולותיהם של גופים אלה במסגרת תפקידם השלטוני, רשאים הם להיות מיוצגים על ידי פרקליטות המדינה. אמנם, תיתכן הסדרה אחרת לייצוג רשויות השלטון (וראו סעיף 17(4) לחוק הכנסת, התשנ"ד-1994), ואולם בהיעדר הסדרה שכזו – יש לפעול על פי הדין הקיים, שהסוגיות בשאלת תקפו נטענו כאמור בצורה כוללנית. יתר על כן, לשיטת המבקש, לעולם לא תהא הרשות השופטת זכאית לייצוג משפטי, שכן כל עורך-דין או פרקליט שייצגה בהליך אחד, ייזכה ליחס מועדף בהליך אחר. דוגמא קיצונית זו, יש בה כדי להצביע על חולשת טענת המבקש.

טענה נוספת של המבקש היא כי ראוי להתגבר על החסינות המוקנית בחוק לגוף שיפוטי, וזאת באמצעות מנגנון לפיו בשלב ראשון תוגש תביעה לסעד הצהרתי – אשר תקבע כי גוף שיפוטי ביצע עוולה כלפי פלוני – ובשלב השני תביעה כספית נגד המדינה בעקבות אותה עוולה. התשובה לטענת המבקש נעוצה במטרה שביסוד ניהול משפט. הרציונאל במתן חסינות לגוף שיפוטי הוא לאפשר לו לעשות מלאכתו מצד אחד, כאשר ישנם גופי בקרה אחרים על תוכן החלטתו – למשל, ההליך הערעורי. בראייה זו, הפרדה מלאכותית בין קביעת החבות לבין חיוב כספי עקב כך, ניצבת בסתירה לסעיף החסינות. נקודה זו מתעצמת נוכח טיב ההשגות של המבקש ביחס למשיבים, שרובן ככולן עניינים הניתנים לתקיפה במסגרת ערעורית.

6.

כאמור לעיל, הבקשה נדחית.