רע"א 6445/99 אלי זדה נ. מדינת ישראל

1.בבית המשפט המחוזי בתל אביב הוגש כנגד אלי זדה, העורר בבש"פ 6445/99 ( להלן: העורר ) כתב אישום המייחס לו שורה של עבירות: רצח, איומים, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, הדחה בחקירה ושיבוש הליכי משפט.

על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 21.4.99 רצח העורר את אסמעיל קונדוס ועטיה ריאד ( להלן: הנרצחים ). על פי הנטען, העורר הכיר את השניים, בין היתר, על רקע שימוש בסמים. במהלך חודש אפריל נתגלע סכסוך בינו לבינם, וביום 21.4.99 בשעה 00:00 נועדה להתקיים ביניהם "פגישת סולחה", שתואמה טלפונית ביניהם בשעה 22:35 באותו ערב. בשעה 00:16 התקשר העורר, מטלפון בקיוסק "פיצוץ בסלמה" בדרך סלמה בתל-אביב לפלאפון של איסמעיל קונדוס, שנמצא אותה עת יחד עם עטיה ראיד בקרבת מקום. בסמוך לאחר מכן, נפגש העורר עם השניים ברכב של אסמעיל קונדוס. הנרצחים ישבו במושב הקדמי והעורר ישב במושב האחורי וממקום זה ירה לעברם בכוונה לגרום למותם. כתוצאה מהירי נגרם מותם של השניים.

בנוסף נטען בכתב האישום כי ביום 21.4.99 העורר הורה לחברתו, נאוה זריאן, כי תאמר למשטרה ששהה אצלה כל הלילה. ביום 10.5.99 התקשר העורר לביתה ותיאם עמה גרסה שקרית, לפיה עזב באותו לילה את ביתה לזמן- מה במטרה להשיג סם.

בנוסף, נטען בכתב האישום כי במהלך חקירתו במשטרה איים העורר על ראש צוות החקירה כי "יחתוך אותו לחתיכות".

עם הגשת כתב אישום ביום 8.7.99 הגישה המדינה, המשיבה בבש"פ 6445/99 ( להלן: המשיבה ), בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו בתיק הנדון.

2.בית המשפט המחוזי בחן האם קיימות ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לעורר שבגינן יש להשאירו במעצר עד תום ההליכים. מסקנתו היתה כי בנוגע לעבירת הרצח אין ראיות לכאורה כנדרש על מנת לעצור את העורר עד תום ההליכים וקבע לאמור:

"הקדשתי זמן רב לקריאה ודרישה בחומר הראיות והנה מצאתי כי חומר זה מסבך את הנאשם ומטיל עליו צל שחור וכבד אך אין ביכולתי לומר באופן נחרץ כי טומן הוא בחובו בהצטרפו יחד פוטנציאל למסקנה אחת ויחידה כי המשיב (העורר שלפנינו - ת"א) הוא הרוצח".

עם זאת, מצא בית המשפט כי קיימת תשתית לכאורית לעבירות של איומים, הדחה בחקירה ושיבוש הליכי משפט. בית המשפט קבע כי החשש שהעורר ינסה לשבש הליכי משפט הוא מוחשי. זאת, בנוסף לעברו הפלילי של העורר מקימים נגדו עילת מעצר שכן הוכחה מסוכנותו. עם זאת נקבע כי ניתן להורות על חלופת מעצר בדמות מעצר בית מוחלט וערבויות מתאימות.

על החלטה זו הוגש ערר מטעם העורר בבש"פ 6445/99 וכן ערר מטעם המשיבה בבש"פ 6469/99. לטענת העורר, לא קיימת תשתית ראיתית בגין עבירת ההדחה בחקירה וההפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ועל כן שגה בית המשפט קמא בכך שהורה על מעצר בית מוחלט, להבדיל משחרור העורר בתנאים מגבילים סבירים. מנגד, עוררת המשיבה כנגד הקביעה כי הראיות בענין עבירת הרצח אינן מובילות למסקנה, לכאורה, כי העורר הוא שבצע את מעשי הרצח. לטענתה, ישנן ראיות לכאורה לביצוע הרצח הכפול על ידו, ויש להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

3.לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, עיינתי בטיעוניהם בכתב ובחומר הראיות הרב שהגישו הן העורר והן המשיבה, באתי לכלל מסקנה כי אין לשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי.

אין חולק, כי אין עדות או ראיה ישירה לגבי זהות הרוצח. התביעה מבססת את טענותיה על קיום ראיות נסיבתיות להוכחת אשמת הרצח. ראיותיה מתבססות על שלושה נדבכים: נוכחות העורר בזירה ופגישתו עם הנרצחים, קיומו של מניע לרצח והתנהגות מפלילה של העורר. בחנתי כל נדבך בנפרד ובחנתי את הצטברותן של כל הראיות יחד, ומסקנתי היא שאין להתערב במסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

לעומת זאת, נראה לי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית, באשר לעבירת ההדחה בחקירה, האיומים ושיבוש הליכי משפט. מעדיותיהם של שניים מעדי התביעה, נאוה זריאן ובדוי כבוב, עולה כי הם חוששים מן העורר. העורר גם לא חשש לאיים על שוטר שחקר אותו במהלך החקירה והחשש כי ינסה לשבש הליכי משפט הוא מוחשי. בנסיבות אלה, על רקע אופיין של העבירות והרשעותיו הקודמות של העורר הכוללות שוד מזויין, התפרצות, גניבה, שימוש ברכב ללא רכוש ועבירות סמים, יש לכאורה סיכון אם ישוחרר וכן חשש לשיבוש הליכים.

עם זאת, לאור מצוותו של סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996 נראה לי כי ניתן להסתפק בהטלת "מעצר בית" על העורר וכן ערבויות מתאימות, כפי שקבע בית המשפט המחוזי בעניינו של העורר בהחלטתו מיום 27.9.99.

לאור כל האמור לעיל, נדחים הן הערר שהוגש על ידי העורר והן הערר שהוגש על ידי המשיבה.