רע"א 6466/14 תרצה חייט נ. קיבוץ תל יוסף

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"א 48983-01-14, כב' סגן הנשיא ד"ר א' אברהם ), במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (תא"ק 34909-02-10, כב' השופטת ת' נסים שי ).

1.

המבקשת היא אישה קשישה, חברת קיבוץ – הוא המשיב (להלן: הקיבוץ ). בשנים האחרונות היא מתגוררת בדירה הסמוכה לדיור מוגן בקיבוץ, ונהנית מחלק מהשירותים המוצעים לדייריו. הקיבוץ הגיש תביעה כספית כנגד המבקשת, בגין סירובה לשלם עבור ההוצאות הכרוכות בשירותים אלה. בית משפט השלום קיבל את התביעה ברובה, וערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחה. מכאן הבקשה שבפניי.

2.

במוקד הבקשה טענת המבקשת לפיה היא זכאית לקבל פנסיה תקציבית מהקיבוץ, וכי יש לקזז סכומים אלה כנגד הכספים שהיא חבה לקיבוץ בגין השירותים שסיפק לה. המבקשת סבורה כי שגו הערכאות קמא בפרשנות שהעניקו להחלטות הקיבוץ, לפיהן לא תשולם על ידו גמלה למי שמקבל פנסיה שמקורה במשכורת. על פי הנטען, פנסיית השארים שמקבלת המבקשת עקב עבודתו של בעלה המנוח ב"אגד" מטעם הקיבוץ אינה נחשבת כ"תשלום חלף עבודה" אלא כתשלום בעל אופי ביטוחי, ולפיכך אינה נדרשת להעבירה לקיבוץ. עוד נטען כי הקיבוץ מפלה בינה לבין חברים אחרים שאינם מעבירים לו כספים ממקורות שונים – כדוגמת תגמולים לניצולי שואה או למשפחות שכולות – ובכל זאת מקבלים ממנו פנסיה תקציבית.

המבקשת מוסיפה וטוענת כנגד האופן הפרוצדוראלי בו התקבלה החלטת הקיבוץ, כחלק מהמהלך של שינוי אורחות החיים בו והפיכתו ל"קיבוץ מתחדש". בהקשר זה, טוענת המבקשת לתחולתן של תקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005 (להלן: תקנות הערבות ההדדית ). לשיטתה, יש לפרש בצמצום ובאופן שוויוני את החריג הקבוע בתקנות אלה, המאפשר ניכוי של סכומים מהגמלה הפנסיונית שעל הקיבוץ המתחדש לשלם לחבריו. לעמדת המבקשת, דחיית טענתה ביחס לתקנות הערבות ההדדית בבית המשפט המחוזי מן הטעם שאז הועלתה לראשונה ומן הטעם שהתקנות אינן חלות על חברים בסטטוס של "עצמאות כלכלית" – כמבקשת – היא שגויה, משפטית ועובדתית.

3.

לאחר בחינת הבקשה והתגובה לה, אין בידי להיעתר לבקשה. הקביעות של הערכאות שקדמו לי אינן מגלות טעות על פניהן ואינן מצדיקות התערבות. כך באשר לקביעה כי המבקשת עשתה דין לעצמה, וכי בכל מקרה לא יכולה הייתה לקזז את הסכומים שלדעתה חייבים לה מהסכומים שהיא חבה לקיבוץ ועליהם אינה חולקת. כך גם ביחס לפרשנות שניתנה על ידי הערכאות קמא להחלטות הקיבוץ, שלפיה כבר משנת 1991 היה זה רצונו של הקיבוץ שלא להעביר כספי פנסיה למי שמקבל הכנסה אחרת שמקורה במשכורת. גם הקביעה כי אין בנמצא הפליה מקובלת עליי ובכל מקרה נראה כי המבקשת אינה היחידה שנשללה ממנה הזכאות לפנסיה תקציבית בשל קבלת קצבת שארים. אף את טענות המבקשת באשר לתחולת תקנות הערבות ההדדית יש לדחות. עולה כי מדובר בטענות עובדתיות (או המשלבות עובדה ומשפט) המועלות כאן לראשונה וסותרות קביעות עובדתיות של הערכאות קמא בדבר היותה של המבקשת בעלת מעמד של עצמאות כלכלית.

על רקע מסקנות אלו יודגש, כי מדובר ב"גלגול שלישי" בהליך אזרחי. לא השתכנעתי, על סמך הנימוקים שהועלו, כי העניין מעלה סוגיה ציבורית משפטית או עקרונית החורגת מעניינה הפרטי של המבקשת (ראו רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , לו(3) 123 (1982)).

4.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.