רע"א 6476/99 אייזיק צלאבייב נ. מדינת ישראל

המערער הורשע בעשיית מעשה מגונה בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב) + (5) לחוק העונשין ונדון לשנתיים מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על תנאי וכן חויב לשלם פיצויים למתלוננת בסך 5000 ש"ח.

הערעור סב על תקופת המאסר בפועל שהוטל עליו ועל הפיצויים בהם חויב. המעשים המהווים את העבירה הם קשים וחמורים. המערער יחד עם אחרים רדפו אחרי המתלוננת שהיתה כבת 14, תפסוה וגררוה לבית נטוש. המערער הפילה בכוח, השכיב אותה וניסה להפשיטה. הנערה הצליחה לברוח. הנערים והמערער בתוכם רדפו אחריה, חלקם על אופניים, תפסו אותה שוב גררו אותה לבית הנטוש. המערער השכיבה בכוח הרים את חולצתה, נגע בה בחלקי גוף שונים ועשה בה מעשים מגונים. גם האחרים עשו בה מעשים מגונים הנופלים בהרבה בחומרתם ממעשיו של המערער. על מעשיהם הועמדו הם לדין בבית משפט לנוער ונדונו לעונשים קלים של חתימה על התחייבות ופיצוי כספי קטן, 500 ש"ח.

טענתו העיקרית של הסניגור המלומד היא הפער בענישה - הבלתי מוצדק לטענתו - שבין הנערים האחרים לבין המערער.

פער בענישה הוא אמנם שיקול בין שיקולי הענישה, אבל אינו שיקול יחיד. אכן, בענייננו הפער הוא משמעותי, אלא שיש לו הסברים מניחים את הדעת הנובעים מן ההבדל בין המערער לבין האחרים. המערער היה באותה עת כבן 18 שנה ואילו האחרים היו צעירים ממנו במספר שנים, בין שנתיים לארבע שנים. מכאן, שהמערער היה הבוגר שבחבורה ובהתחשב בגילו ובגיל המשתתפים האחרים, פער הגילים ביניהם הוא בהחלט משמעותי. מעשיו של המערער היו החמורים ביותר. הוא פגע במתלוננת באופן קשה, פעמיים. היה לו זמן להתעשת כשהיא ברחה. הוא לא עשה כן ובצע בה את זממו על אף תחינותיה שיניח לה לנפשה. מעשיו במתלוננת מצביעים על זלזול באדם ובכבודו ועל העדר חמלה ורחמים. יחסו לאירוע לאחר מעשה אינו מעיד על הפנמה וחרטה, דבר המצביע על מסוכנותו. האחרים, הביעו חרטה ונכנסו למסגרת טיפולית יעילה. הם נדונו בבית משפט לנוער והקריטריונים לענישה שם, שונים הם.

העונש כשלעצמו אינו חמור והוא נוטה לקולא. לזכותו של הסנגור יאמר שגם הוא אינו סובר אחרת. הנסיבות האישיות ויתר הנסיבות שהסנגור הדגישן, אינן יכולות להניענו להקל בעונשו של המערער. הנזק שנגרם למתלוננת חמור עד למאוד, היא מקבלת טיפול נפשי הכרוך בהוצאה כספית ועתידה מי יישורנו. במצבה, הפיצויים שחויב בהם הם סמליים.

אשר על כן, אנו דוחים את הערעור.