רע"א 6486/09 פלוני נ. קצין התגמולים - אגף השיקום - משרד הביטחון

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גריל והשופטים גרשון ווילנר) מיום 30.7.09 בתיק ע"ו 3919-02-09, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינה של ועדת הערעור לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950.

עובדות והליכים

ב.

אביו של המבקש הוכר כנכה צה"ל, ונפטר למרבה הצער כתוצאה מנכותו בשנת 1997, עת היה המבקש בן 26 שנים. המבקש סובל מבעיות שונות בתחום בריאות הנפש. לאחר פטירת אביו, פנה המבקש אל המשיב בבקשה להכיר בו כ"יתום שאינו עומד ברשות עצמו" (להלן הבקשה ), בהתאם לחוק משפחות חיילים. בבקשה הציג המבקש את ההידרדרות במצבו הנפשי כקשורה למות אביו. ביום 10.10.01 דחה המשיב את הבקשה.

ג.

המבקש עירער על החלטת המשיב בפני ועדת הערעור, בטענה שנכותו הנפשית התהוותה בהיותו בן 16, ושמאז היתה תלותו באביו מוחלטת. המומחה הרפואי מטעם המבקש, ד"ר מלב, העיד, כי בתקופה בה נפטר אביו, לא היה המבקש מסוגל לפרנס את עצמו, וכך הדבר אף כיום. לעומת זאת, העיד המומחה הרפואי מטעם המשיב, ד"ר בן אפרים, כי המערער סובל מהפרעת אישיות בעוצמה בינונית, שאין בה מום שכלי, ואין מניעה פסיכיאטרית שיכלכל את עצמו; וכן כי אורח חייו והפעולות שהוא מבצע מובילים למסקנה, כי הוא כשיר לעבודה.

ד.

הועדה קבעה (בהחלטתה מיום 20.1.09 בראשות סגן הנשיא הבר בתיק עמ"ח 511/01), כי המבקש לא הצליח להוכיח את הדרוש על פי חוק משפחות חיילים – קרי, שכאשר נפטר אביו, לא היה הוא מסוגל להתפרנס למחייתו מחמת מום והיה סמוך על שולחן אביו, כי אף כיום אינו מסוגל לעמוד ברשות עצמו, וכי אין לו הכנסה כדי מחייתו (ההגדרות שבסעיף 1 לחוק). הועדה ציינה כי התקשתה לתת אמון מלא בעדויות אם המבקש ואחיו, ואף בחלק מתשובותיו של המבקש עצמו בעדותו, שהיו כלליות ובלתי מנומקות. עוד נאמר, כי המבקש לא הציג ראיה לאימות גירסתו כי ביזבז את מרבית כספי הפיצויים שקיבל בגין תאונות דרכים שעבר בצעירותו, וכן נאמר, כי יש לראות בקצבה שהוא מקבל מן המוסד לביטוח לאומי סוג של הכנסה. הועדה העדיפה את חוות הדעת הרפואית מטעם המשיב. עוד נאמר, כי בפנייה הראשונית לקצין התגמולים טען המערער שמצבו הנפשי נגרם בעקבות מות אביו – ואף מטעם זה אין הוא בא בגדר תחולת החוק. נוכח האמור, דחתה הועדה את ערעורו של המבקש.

ה.

המבקש עירער לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו (מיום 30.7.09), דחה בית המשפט את הערעור. נפסק, כי חרף האמור בסעיף 25(ח)(1) לחוק משפחות חיילים, המייחד ערעור על החלטת הועדה לנקודה משפטית, לא התמקד הערעור בשאלות משפטיות. נוכח נימוקי הועדה להעדפת חוות הדעת מטעם המשיב, לא מצא בית המשפט עילה להתערב בהכרעתה. עוד נקבע, כי אין עיגון בלשון חוק משפחות חיילים לטענה שהעלה המבקש, לפיה דרישת המחוקק שהיתום צריך להיות סמוך על שולחן הנספה מתייחסת רק לילד חורג או מאומץ. לבסוף, נקבע כי אין מקום להתערב גם בקביעה שהמערער עמד ברשות עצמו במות המנוח, לא היה סמוך על שולחן המנוח לעת פטירתו, ולא הוכיח את היותו נצרך.

טענות המבקש

ו.

בבקשה הנוכחית, שהוגשה על ידי המבקש עצמו, מתבקש עיון מחדש בעניינו, דיון בשאלת ההגדרה של "בן משפחה" על פי החוק, ביטול חוות דעתו הרפואית של ד"ר בן אפרים ובחינת מסמך רפואי חדש בעניינו של המבקש. לטענת המבקש, שאלת ההגדרה של "בן משפחה" (ובפרט של "יתום שאינו עומד ברשות עצמו") על פי חוק משפחות חיילים לא נדונה מעולם בפני בית משפט זה, ועובדה זו מצדיקה מתן רשות ערעור (בהתאם לאמור בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3), 123, להלן חניון חיפה ). המבקש מפנה להגדרת "בן משפחה" בסעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959 (להלן חוק הנכים ), השונה במעט מן ההגדרה המופיעה בחוק משפחות חיילים, וטוען הן כי מפאת האחידות יש להשליך מן החוק האחד למשנהו, והן כי למצער, בא הוא בגדרי חוק הנכים. לחלופין, טוען המבקש כי הוא בא בגדרי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970 (להלן חוק נפגעי פעולות איבה ).

ז.

המבקש חוזר וטוען כי לא עמד ברשות עצמו, וכי אף כיום הוא נכה כללי בשיעור של 100% (יצויין, כי באישור מהמוסד לביטוח לאומי שצורף לבקשה, נרשם כי המבקש מוכר כיום בדרגת אי כושר יציבה של 75% וזכאי לקצבת נכות בגובה 100%). המבקש אף חפץ להתייחס לחוות דעת רפואית מחודש ינואר 2009, שנערכה על ידי המוסד לביטוח לאומי בעניינו, ואשר מטבע הדברים לא עמדה בפני הועדה, באמרו כי היא מאששת את טענותיו. המבקש ביקש להציג מסמך זה בפני בית המשפט קמא, אך לטענתו בקשתו לא נענתה, בין לחיוב ובין לשלילה. לבסוף, טוען המבקש כי חוות דעתו של ד"ר בן אפרים, שהוגשה לועדה מטעם המשיב, נסמכה על מסמכים רפואיים שהועדה עצמה סירבה לקבלם כחלק מן ההליך, וכי מסיבה זו עצמה נפסלה חוות הדעת מטעם המבקש. נטען, כי המותבים הקודמים שגו בניתוח הראיות, ושטעות כזו עולה כדי טעות משפטית ולא עובדתית גרידא. ולבסוף נטען, כי מדובר בחקיקה סוציאלית, ושלהכרעה כאן עלולה להיות השפעה רחבה על מקרים אחרים.

דיון והכרעה

ח.

לאחר עיון, ועם כל הצער על מצבו של המבקש, לא אוכל להיעתר לבקשה, שכן אין בה לאמיתה מן הטעם המיוחד המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו המתוה בפסק דין חניון חיפה ); מקום שבו הציב החוק עצמו משוכה בפני הערעור לבית המשפט המחוזי המוגבל לטענות משפטיות בלבד, כנזכר מעלה, כך מקל וחומר בגלגול ערעורי נוסף.

ט.

למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לכמה מטענות המבקש, ולוא לשם הבהרת הדברים.

י.

המבקש מעלה שאלה שלטענתו היא עקרונית, בנוגע לפרשנות ההגדרה המופיעה בחוקים שונים לעניין "בן משפחה". הגדרת "בן משפחה" בחוק משפחות חיילים בפסקה (ב) זו לשונה:

"ילדו של נספה – ובכלל זה ילד חורג או ילד מאומץ – שלא מלאו לו 21 שנה, או שמחמת מום גופני או שכלי לא עמד ברשות עצמו במות הנספה או בהגיעו לגיל 21 אחרי מותו, וכל עוד אינו עומד ברשות עצמו בנסיבות אלה, אך למעט ילד שבמות הנספה מלאו לו 21 שנה ואותה שעה לא היה סמוך על שולחנו..."

במקרה שלפנינו נפסק, כי אין המבקש בא בגדרי ההגדרה אשר בחוק משפחות חיילים, ובכל הכבוד, על פי קביעותיה העובדתיות של ועדת הערעור שהניחו את דעתו של בית המשפט המחוזי, תוצאה זו נכונה. המבקש מנסה איפוא להיזקק לחוקים אחרים העוסקים בתחומים קרובים. ראשית , הוא מפנה לחוק הנכים. אמת, הגדרת "בן משפחה" של נכה בסעיף 1 לחוק הנכים שונה – כאמור – במעט, מהגדרת "בן משפחה" של נספה בחוק משפחות חיילים, אך אין הדבר מעלה או מוריד לענייננו, אף שהשוני נובע מעצם המאטריה. זאת, משום שהסעיף בחוק הנכים העוסק בתשלומים לבני משפחה של נכי צה"ל שנפטרו הוא סעיף 20א, אך זה מפנה להגדרות אשר בחוק משפחות חיילים. מן האמור עולה, שהחלטות בדבר תגמולים הנוגעים לבני משפחותיהם של מי שנספו במערכה, וכן של מי שהיו נכי צה"ל ונפטרו (על הדמיון והשוני בין שתי הקבוצות ראו ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט , פ"ד מד(3), 646), כפופות באופן אחיד לחוק משפחות חיילים. שנית , המבקש מנסה להיבנות מחוק נפגעי פעולות איבה, אך חוק זה, מעבר לכך שתחום פריסתו שונה, ואינו רלבנטי לענייננו, מפנה אף הוא, בכל הנוגע לבני משפחה של נפגעים שנפטרו עקב הפגיעה, לאמור בחוק משפחות חיילים (ראו הגדרה (2) ל"בן משפחה" של נפגע בסעיף 1 לחוק נפגעי פעולות איבה; וכן סעיף 7 וסעיף 17א). מצינו, כי אף כאן קיימת אחידות לעניין ההגדרות בתחום זה, ואין לו למבקש על מה לסמוך בטענתו לסוגיה משפטית בכל הנוגע להגדרת "בן משפחה". על פי הנסיבות העובדתיות שנקבעו, אין המבקש בא בגדרי הזכאות שבדין, משלא הורם הנטל שעליו, וכמפורט בהכרעתם של ועדת הערעור ובית המשפט המחוזי.

יא.

אכן, צודק המבקש באמרו שמדובר בחוקים סוציאליים:

"לעניין חוקי התגמולים וחוק משפחות חיילים, הלכה פסוקה היא, כי מדובר בחוקים סוציאליים אשר התפתחו בשדה רעיונות חברתיים אשר מבקשים לגמול טוב למי ששירתו את המדינה ונפגעו בעת שירותם ובקשר עם שירותם." (ע"א (תל-אביב-יפו) 2657-08 גאנון נתנאל נ' משהב"ט (לא פורסם); וראו גם עניין הכט לעיל).

הן חוק הנכים והן חוק משפחות חיילים באים, אם כן, להיטיב עם מי שסיכנו עצמם במיוחד לטובת הכלל, ונפגעו כתוצאה מכך, ועם בני משפחותיהם הקרובים או התלויים בהם. חוק נפגעי פעולות איבה בא לסייע למי שיקיריהם נפגעו בפעולות כאלה. ואולם, אין חוק משפחות חיילים מחיל עצמו, על המשתייכים למעגלים רחוקים יותר, כגון ילדים העומדים ברשות עצמם, אלא אם נתקיימו בהם תנאי ההגדרה, ומטבע הדברים הכרח למתוח קו במקום כלשהו. אין איפוא עילה להתערבותנו במקרה דנן (על הצורך לקבוע גבולות במשפט, ראו למשל בג"ץ 8803/06 גני חוגה בע"מ נ' שר האוצר (לא פורסם, 1.4.07)).

יב.

לעניין החומר החדש שמעוניין המבקש להגיש – ככל שהוא סבור שיש בו כדי לשפוך אור אחר על החלטת קצין התגמולים בעניינו, בידו, על פי סעיף 25א(א) סיפא לחוק משפחות חיילים, להגישו לקצין התגמולים. הדברים נאמרים בלא שנביע כל דעה שהיא ביחס לחומר, שלא נדון בערכאות הקודמות, וחזקה על קצין התגמולים שיבדוק כנחוץ.

יג.

לעניין חוות הדעת של ד"ר בן אפרים. כנודע, ההלכה אומרת כי העדפת חוות דעת רפואית על ידי הועדה היא בגדר קביעה עובדתית בעניינים שברפואה (ראו דברי השופט ברנזון בע"א 550/70 יצחק זלץ נ' קצין התגמולים , פ"ד כה(1), 533), ולכן אין לה מקום בגדרי ערעור המוגבל לשאלות משפטיות בלבד. לא זו אף זו – טענת המבקש לפיה הסתמך ד"ר בן אפרים על מסמכים שלא הותרו על ידי הועדה, נטענה, למיטב הבנתי, לראשונה בגלגול זה, ולא זה מועד העלאתה או מקומה. יחד עם זאת, כדי להפיס את דעת המבקש, אציין, כי בחוות הדעת מופיעה תמציתם של כל המסמכים עליהם היא נסמכת, ואין נראה – על פניו – שהיה בם כדי להחליש את עמדת המבקש. לאור האמור, אינני סבור כי אף נושא זה מקים עילה למתן רשות ערעור.

י"ד.

נוכח האמור, איני רואה מקום להיעתר לבקשה.