רע"א 6498/05 מרגלית צבעוני נ. בנק הפועלים בע"מ - סניף עפולה עלית

1.

המשיב הגיש תביעה נגד המבקשת בסדר דין מקוצר בגין יתרת חובה. הסכום שתבע נבע מיתרת חוב בחשבון הבנק ומאי פירעון במועד של שלוש הלוואות. המבקשת לא הגישה בקשת רשות להגן וניתן נגדה פסק דין ביום 28.2.95 שחייב אותה בסכום התביעה. פסק הדין הוגש לביצוע בחודש מרץ 1999. עם קבלת מסמכי ההוצאה לפועל בשנת 2000 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין. רשם בית משפט השלום דחה את הבקשה בקובעו כי בקשת הביטול הוגשה למעלה מחמש שנים לאחר המועד הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, ולמעלה משנה לאחר המצאת האזהרה מלשכת ההוצאה לפועל, וכי לא נמצאו טעמים מיוחדים לבטל את פסק הדין (להלן: "ההליך הראשון").

2.

ביום 10.12.01 הגישה המבקשת תביעת נזיקין נגד המשיב לבית משפט השלום בעפולה בה ביקשה החזר הכספים שחויבה בהם על ידי המשיב בהליך הראשון, בטענות שונות הנוגעות לנסיבות חתימתה על ההלוואה השניה והשלישית. המשיב ביקש לדחות את התביעה על הסף שכן פסק הדין שניתן נגדה בשנת 95 בהליך הראשון מהווה מעשה בית דין או השתק פלוגתא וכי עילות התביעה שהעלתה המבקשת בתביעתה התיישנו. בית משפט השלום (כב' השופט י' בן חמו) החליט ביום 27.1.04 לקבל את בקשת המשיב ולדחות את תביעת המבקשת על הסף בשל השתק עילה. לפיכך לא ראה לנכון לדון בטענת ההתיישנות. על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת.

3.

בית המשפט המחוזי דחה ביום 25.5.05 את הערעור. בית המשפט קבע בפסק דינו (מפי סגן הנשיא, השופט נ' ממן), בניגוד לקביעת בית משפט השלום, "כי לא חל במקרה זה השתק עילה לא בגין ההלוואה הראשונה ולא בגין ההלוואה השניה", וכי "עילת התביעה בגין ההלוואה השנייה אינה חסומה מכוח השתק פלוגתא, וכאמור גם לא מכוח השתק עילה או מעשה בית דין". עוד קבע כי דין התביעה בגין ההלוואה השלישית להידחות על הסף מחמת השתק פלוגתא וכי דין התביעה בגין ההלוואה השניה להידחות על הסף מחמת התיישנות. כב' השופט ה' חטיב הסכים לתוצאה שאליה הגיע סגן הנשיא, השופט ח' ממן, אך לא לכל נימוקיו; לדעתו מתקיים בתביעת המבקשת מעשה בית דין, הן עקב השתק עילה והן עקב השתק פלוגתא, אך לא ניתן להכריע בטענת ההתיישנות מבלי שנשמעו ראיות בעניין. כב' השופט ב' ארבל הסכים לתוצאת פסק הדין אך סבר כי דין התביעה בגין שתי ההלוואות להידחות מכח כללי השתק פלוגתא. לפיכך, כאמור, נדחה הערעור ומכאן הבקשה שבפניי.

4.

המבקשת חוזרת וטוענת בבקשתה כי רק לאחר שנפתח נגדה תיק ההוצאה לפועל בחנה את כתב התביעה שהוגש נגדה על ידי המשיב ונדהמה לגלות כי ההלוואות אשר ניתנו לה כביכול, נפרעו בחלקן תוך יצירת מצגים מטעים בפניה אשר גרמו לה לחתום על ההלוואות. לאחר דחיית בקשתה לביטול פסק הדין קיבלה המבקשת סיוע מהלשכה לסיוע משפטי ואז הגישה את התביעה נגד המשיב בה טענה, בין היתר, כי ההלוואות הוצאו ממנה במרמה תוך הטעייתה והונאתה על ידי בעלה שרקח קנוניה עם פקיד הבנק, וכי המשיב חרג מחובת הנאמנות שלו כלפיה. לגבי ההלוואה הראשונה טענה כי המשיב גבה את מלוא הסכום.

5.

לגופו של עניין טוענת המבקשת כי אין מדובר במעשה בית דין שכן חלק מטענותיה בנוגע להלוואה השניה, הנוגעות ללחצים שהופעלו עליה על ידי בעלה ופקיד הבנק דאז, אינן סותרות את הממצאים שנקבעו בבית המשפט; מדובר בטענות חדשות שאינן מעלות לדיון מחדש ממצאים עובדתיים שלגביהם הכריע בית המשפט. בנוגע להלוואה השלישית טוענת המבקשת כי בניגוד לאמור בכתב התביעה שהגיש המשיב, שלפיו המבקשת היא זו שחתמה על ההלוואה, גרושה של המבקשת חתום עליה מתוקף הרשאה שהיתה בידיו, לכאורה. לטענתה, יש לאפשר לה להציג טענותיה ולבחון אותן שכן כללי הצדק ותקנת הציבור גוברים בעניינה על השיקול של סופיות הדיון עקב מעשה בית דין. טענה זו מתחזקת לאור העובדה שהמשיב היה התובע בהליך הראשון ולא הנתבע ופסק הדין ניתן לטובתו בהעדר הגנה. עוד טוענת המבקשת כי המחלוקת בין שופטי ההרכב בערכאה דלמטה מלמדת על חוסר הבהירות בשאלת מעשה בית דין ובסוגיית ההתיישנות וכי יש עניין לציבור במתן תשובות ברורות בנושא זה. לפיכך יש להרשות לה לערער על פסק הדין.

6.

לאחר שעיינתי בבקשת המבקשת והחלטות נשוא הבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הכלל הדיוני של מעשה בית דין נועד לייעל את הדיון המשפטי, למנוע הכרעות סותרות והתמשכות ההליכים ואף למנוע הטרדת בעל דין בהתדיינויות חוזרות ונשנות. לכלל זה שתי פנים: השתק עילה, שלפיו התביעה הוכרעה כבר בעבר בין בעלי הדין על ידי בית משפט מוסמך; והשתק פלוגתא, שלפיו המחלוקת העובדתית שבין בעלי הדין הוכרעה בהליך משפטי קודם ביניהם או חליפיהם (ראה: ע"א 151 ,219/87 אורי רחמני ו-3 אח' נ' שמש הדר ו-3 אח' , פ"ד מג(3) 489, 498-499 והאסמכתאות שם). כבר נפסק בעבר כי מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה בית דין רחב הוא וכי העקרון יחול גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה זהה ביסודה אפילו אם בתביעה מאוחרת יותר נכללו פרטים ומרכיבים שלא פורטו בתביעה הקודמת (ראה: ע"א 8/83 דן גורדון ואח' נ' כפר מונאש-מושב עובדים

פ"ד לו (4) 797, 801). אשר להשתק פלוגתא נאמר כי "...אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות" (ראה: ע"א 246/66 קלוזנר נ' שמעוני , פ"ד כב (2) 561, 584).

7.

במקרה שלפניי הסכימו שופטי הערכאות דלמטה כי דין תביעת המבקשת היה להידחות, אם כי מנימוקים שונים. למעשה, בקרב השופטים היתה תמימות דעים כי היה על המבקשת להעלות את טענותיה בנוגע לנסיבות קבלת ההלוואות במסגרת התגוננותה בפני התביעה בהליך הראשון וכי משלא עשתה כן, ניתן לראות באי הגשת כתב ההגנה מטעמה משום הודאה בטענות המשיב שהועלו בכתב תביעתו. משניתן פסק דין בהליך הראשון הרי שקיים מעשה בית דין בין בעלי הדין, אף אם פסק הדין ניתן ללא בירור לגופו של עניין בהעדר הגנה. אשר לסוג ההשתק שנוצר, תביעתה של המבקשת מבוססת על עילה זהה ביסודה לעילת תביעת הבנק. כך נקבע כממצא עובדתי על ידי בית משפט השלום. לפיכך, קיים בין הצדדים השתק עילה, אפילו היתה המבקשת נתבעת בהליך הראשון ולא תובעת, שכן מדובר באותו עניין –תשלום יתרת 3 ההלוואות – שכבר הוכרע (ראה בעניין זה נ' זלצמן,

מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א), בע' 304). לדעתי, קיים כאן גם השתק פלוגתא, שכן כאמור, נסיבות החתימה על ההלוואות הועמדו בלב המחלוקת העובדתית שהוכרעה בתוצאה הסופית של פסק הדין שניתן בהליך הראשון, בהעדר הגנה. משהגעתי לתוצאה זו מתייתר הצורך להכריע בסוגיית ההתיישנות, שבה נחלקו שופטי בית המשפט המחוזי. לאור האמור לעיל, בדין נדחה ערעור המבקשת ודין בקשת רשות הערעור להידחות.

8.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובת המשיב – אין צו להוצאות.