רע"א 6499/12 גולן גבאי נ. ניר יפה-מושב עובדים להתיישבות חקלאית

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא א' אברהם), בע"א 12103-12-11 שניתן ביום 11.6.12.

1.

המבקשים הם בני זוג המתגוררים בהרחבה של מושב ניר יפה, הוא המשיב 1, והם חברים באגודה השיתופית המאגדת את תושבי המושב, היא המשיבה 2. המבקשים סירבו לשלם את מסי היישוב לשנים 2007-2006 בסך של 5,280 ₪ ונתבעו בשל כך על-ידי המשיבים בסדר דין מקוצר. לאחר שבהסכמת המשיבים ניתנה למבקשים רשות להתגונן, הועברה התביעה לדיון בסדר דין מהיר בבית משפט השלום בעפולה. בהליך זה טענו המבקשים כי השירותים שמומנו באמצעות מסי היישוב, ובפרט שירותי הגינון, נמצאים בתחום האחריות של הוועד המקומי כגוף סטטוטורי מכוח הוראת סעיף 90 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958, ואף מוגדרים בתקנון האגודה כמסים מוניציפאליים. משכך, לטענת המבקשים, המשיבים משוללי סמכות לגבות מסים אלה. כן העלו המבקשים טענות נוספות נגד גביית מסי היישוב, כגון ניגוד עניינים, כפילות בשירותים הניתנים על-ידי הוועד המקומי ועל-ידי האגודה. בית משפט השלום דחה את טענות המבקשים וקבע כי המסים נגבו כדין ובהתאם לתקנון שהמבקשים חתמו עליו וכן בהתאם להחלטות האסיפה הכללית של המשיבה 2. באשר לטענות המבקשים בדבר היעדר סמכות המשיבים לגבות מסי יישוב נקבע כי אגודה שיתופית רשאית לנהל את מערכת החיובים החלים על חברי האגודה מכוח חברותם באגודה ומכוח מסים מוניציפאליים כחשבון חובה אחד (פס' 39 לפסק הדין).

2.

על פסק דין זה הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי, שם חזרו על טענותיהם בדבר אי חוקיות הגבייה של מסים מוניציפאליים על-ידי המשיבים. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי היות שמסי היישוב נועדו לממן שירותים המהווים תוספת לשירותים המוניציפאליים, אין להיאחז במינוח הנקוב בתקנון, לפיו מסי היישוב הינם מסים מוניציפאליים, ולטעון כי המסים נגבים על-ידי המשיבים בחוסר סמכות. עוד חזר בית המשפט המחוזי וציין שהטלת מסי היישוב מעוגנת בתקנון האגודה השיתופית עליו חתמו המבקשים.

3.

על פסק דין זה מוגשת בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקשים טוענים כי בקשתם מעלה שאלה חשובה בעלת השלכות על עשרות רבות של אגודות שיתופיות. לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי עת לא ביטל את קביעתו של בית משפט השלום, לפיה אגודה שיתופית רשאית להטיל על חברי האגודה מסים שסמכות גבייתם מוקנית לגוף סטטוטורי. המבקשים טוענים כי בקביעה זו נפלה טעות וכי היא בוססה על פסקי דין שכלל אינם יכולים להוות יסוד לקביעה זו. בהקשר זה טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי עת לא נתן משקל לטעות במינוח בתקנון של המשיבה 2 והכשיר גביית תשלומים המוגדרים כמוניציפאליים, בעוד שגבייתם של תשלומים מוניציפאליים אינה בסמכותה של אגודה שיתופית. כן מלינים המבקשים על שבית המשפט המחוזי אפשר לגבות מס מכוח תקנון האגודה שאינו יכול להוות מקור נורמטיבי לגביית מסים.

4.

עיינתי בבקשה ומצאתי כי דינה להידחות. כידוע, כדי לקבל רשות ערעור על המבקשת להראות כי בקשתה אינה תחומה בעובדותיו של מקרה ספציפי וכי ההכרעה בה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ ,

פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפניי מבוססת על עובדות המקרה הספציפי בו תקנון האגודה שמכוחו חויבו המבקשים לשלם את מסי היישוב, נוקט בלשון שמעוררת לכאורה את שאלת הסמכות. ואולם לא הונחה לפניי כל תשתית לטענת המבקשים לפיה מדובר בשאלה כללית ולא בטעות נקודתית במינוח התקנון של אגודה ספציפית. אעיר למעלה מן הצורך, כי מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה כל עוד מסי היישוב נועדו לממן שירותים המהווים תוספת על השירותים המוניציפאליים, טעות בניסוח התקנון אינה יכולה להקים טענה של חוסר סמכות. ההלכה קבעה כבר לפני עשרות שנים את מעמד התקנון של אגודה שיתופית בזו הלשון:

"התקנון של אגודה שיתופית הוא בגדר הסכם בין האגודה לבין חבריה המסדיר את היחסים המשפטיים ביניהם וקובע את הזכויות והחובות ההדדיות שלהם" (ע"א 627/61 גלברג נ' 'תל עדשים' , פ"ד יז 1282, 1285 (1963)).

אם כן, חתימת המבקשים על תקנון האגודה מלמדת על הסכמתם לשאת בתשלומים המוזכרים שם, גם אם נפלה בהגדרת התשלומים טעות פורמאלית שלא היה בה כדי להטעות את המבקשים. אכן תקנון של אגודה שיתופית איננו בבחינת מקור סטטוטורי לגביית מסים, אך אין בכך כדי לשלול את האפשרות לגבות מכוח התקנון תשלומים עבור שירותים החורגים מהשירותים המוניציפאליים הניתנים על-ידי האגודה השיתופית לחבריה.

5.

באשר לטענת המבקשים, לפיה בית המשפט המחוזי טעה ביישם ההלכות בעניין, הרי שכידוע טעות ביישומה של הלכה קיימת אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" ( רע"א 4976/96

אומגה סחר בינלאומי וכח אדם בע"מ נ' ואזנה (לא פורסם, 18.11.1996)). על כן, גם אם טענת המבקשת ליישום שגוי של ההלכה הייתה נכונה – ואיני קובעת דבר בעניין זה – לא היה בכך כדי להצדיק את קבלת הבקשה שלפניי.

הבקשה, איפוא, נדחית. אין צו להוצאות.