רע"א 6499/97 חאלד ראג'ב נ. מדינת ישראל

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער ברצח אחותו וגזר עליו מאסר עולם. המערער, שאינו טוען נגד עצם ההרשעה, מבקש שעונשו יופחת. הוא טוען כי הוא ראוי להפחתת העונש מכוח סעיף 300א לחוק העונשין. לצורך זה הוא מסתמך על חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה מטעמו לבית המשפט המחוזי, ובה נאמר כי בנסיבות המקרה נתקיימו היסודות של סעיף 300א. הוא טוען כי נטל ההוכחה לעניין סעיף 300א מוטל על התביעה, ואילו התביעה לא הגישה כל חוות דעת פסיכיאטרית מטעמה, ולכן היא לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה. למצער יש לומר, לטענתו, כי חוות הדעת שהוגשה מטעם המערער יש בה כדי לעורר ספק סביר, שמכוחו ראוי המערער ליהנות מעונש מופחת לפי סעיף 300א, ואילו התביעה לא הצליחה לסלק ספק זה.

אולם, כפי שהמדינה השיבה למערער, לפני קרוב לשנתיים נפסקה בבית משפט זה הלכה, לפיה "על הנאשם הטוען כי נתקיימו התנאים שבסעיף 300א להפחתה בעונשו, להביא את ראיותיו ולשכנע את בית המשפט בקיומם של התנאים, אם כי ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות". ראו ע"פ 3243/95 צאלח דניאל נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 98(1) 692, פיסקה 20 לפסק הדין.

מתוך פסק הדין של בית המשפט המחוזי ברור כי לא היה די בחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעם המערער כדי לעורר אצל בית המשפט אפילו ספק סביר לגבי קיום היסודות של סעיף 300א, ולפיכך לא ראה מנוס אלא לגזור על המערער, על פי החוק עונש של מאסר עולם. אין לנו יסוד לומר, בנסיבות המקרה, שבית המשפט המחוזי טעה בכך. קל וחומר שזאת המסקנה המתבקשת לאור ההלכה שנפסקה בע"פ 3243/95. לפיכך אנו דוחים את הערעור.

אנו מפנים את תשומת הלב של שירות בתי הסוהר להמלצה של שירות המבחן בנוגע לצורך של המערער בקשר טיפולי.