רע"א 6503/98 ישראל אלטרס נ. יוסף אלטרס

1.עניינה של בקשה זו הוא סכסוך משפחתי בנוגע לדמי שימוש במקרקעין, כאמור בסעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969- (להלן: חוק המקרקעין). המבקש והמשיב 1 הם אחים. המשיבה 2 היא גיסתם, אלמנתו של אחיהם. אביהם של האחים היה הבעלים של 3/10 משטח מקרקעין. האב העביר, עוד בחייו, את הבעלות בקרקע לכל אחד משלושת ילדיו בחלקים שווים, כך שבידי כל אחד מהם 1/10 מהשטח. על השטח האמור נוהל מפעל חמוצים, תחילה על ידי האב (עם שותפים נוספים) ובהמשך על ידי המבקש. לאחר מותו של האב תבעו המשיבים מהמבקש כי ישלם להם דמי שימוש ראויים בגין השימוש בחלקיהם במקרקעין. תביעה זו התייחסה לתקופה של שבע שנים שהחלה שנה לאחר מותו של האב.

2.בית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופטת ש' אלמגור) קבע כי על המבקש לשלם למשיבים דמי שימוש ראויים כאמור בסעיף 33 לחוק המקרקעין. בקביעה זו דחה בית המשפט את גרסתו של המבקש לפיה היה בין הצדדים הסכם לפיו המשיבים לא יקבלו דמי שימוש כל עוד נמצא המפעל בניהולו. בית המשפט קבע, כי גם אם היתה הסכמה כזו הרי שהיא היתה בין האב המנוח לבין המבקש אך אין בה כדי לחייב את המשיבים. נקבע, כי המשיבים לא הסכימו מעולם לוותר על דמי השימוש המגיעים להם, אך נמנעו מלתבוע אותם כל עוד היה האב בחיים. בית המשפט דחה שורה של טענות שהעלה המבקש בנוגע לחוסר יריבות, שיהוי, ויתור, מניעות והשתק.

3.ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (ע"א 901/96) נדחה. בית המשפט (כבוד השופטים: י' גרוס, י' בן-שלמה ומ' רובינשטיין) הדגיש כי ככלל אין ערכאת הערעור מתערבת במסקנותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה. נקבע, כי התשתית העובדתית עליה ביססה הערכאה הראשונה את מסקנותיה מעוגנת היטב בחומר הראיות ואין כל הצדקה להתערב בה. בית המשפט דחה לגופן את טענותיו השונות של המבקש וקבע כי המשיבים זכאים לדמי שימוש ראויים. בה בעת קיבל בית המשפט את הערעור שהגישו המשיבים ביחס לגובה דמי השימוש המגיעים להם.

4.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה זו מעלה המבקש טענות למכביר כנגד מסקנותיה וקביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה. המבקש שב וטוען שהוסכם בין הצדדים כי לא ישלם לאחיו דמי שימוש ראויים כל עוד נמצא המפעל בניהולו. הוא מעלה שורה של טענות נוספות וביניהן טענות בדבר חוסר יריבות ושיהוי. בסיכומו של דבר קורא המבקש להתערבותו של בית המשפט זה בפסקי דינן של הערכאות קמא, באופן שתשונה התוצאה אליה הגיעו.

5.לאחר שבחנתי את טענותיו של המבקש נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. בית משפט זה חזר וקבע לא פעם כי רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה. רשות ערעור נועדה לאותם מקרים חריגים ויוצאי דופן המעלים שאלה משפטית, חוקתית או ציבורית בעלת חשיבות רחבה, שהשלכותיה חורגות מהמקרה הבודד (ראו:

ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). לא מצאתי בבקשה זו את אותה שאלה רחבה. כל שיש בה הוא רצונו של המבקש כי אתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה ובממצאיה העובדתיים. לא לשם כך נועד הערעור השני. טענותיו של המבקש וגירסתו העובדתית נבחנו לגופן ונדחו על ידי שתי ערכאות. אין כל הצדקה כי אתערב במסקנות אלה ואחליף את שיקול דעתן של הערכאות קמא בשיקול דעתי שלי.

הבקשה נדחית.